שיחה הנוגעת ללמידה, ליצירה ולאהבה
צבי עמלי
מחווה
לחזי לסקלי ולוורנר הייזנברג
"ופשוטים הדברים
וחיים,
ומותר בם לנגוע,
ומותר,
ומותר לאהוב."
אף אם אין הדברים כה פשוטים,
אך חיים,
אפשר ללומדם, ומותר לנסות בם
לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.
(לאה גולדברג והעכברים
שלי)
השיח,
היצירה,
הלמידה
והאהבה - ומקומם בהוויה האנושית ובצמיחת האדם - מעסיקים אותי זמן רב.
קראתי את שירו של חזי לסקלי "שעור
אלף" מתוך המחזור "שעור עברית", ומיד ניצתּי ונטלתי אותו עמי
לקבוצת למידה של אנשי חינוך מנחי-קבוצות בבאר-שבע (2003).
השיחה אודות השיר שם בחדר, בינינו, יצרה
בי פליאה וזיקוקין של תחושות ומחשבות. השיח ההוא הוליד את הכתוב כאן; פותח בַשיר
ומפליג הלאה ממנו ומזמינך לשיחה.
מחווה לחזי לסקלי (1952 - 1994), שחולל
עם מיליו - חשמל.
ומחווה לוורנר הייזנברג (1901 - 1976),
ממנו למדנו את עקרון אי-הודאות ואת הצנעה היאה לנו. לא נוכל, למרות תבונתנו
ורצוננו העז, למוד במדויק בו-בזמן הן את מהירותו והן את מיקומו של חלקיק בתנועה.
דיוק במדידת האחד יפחית את איכות המדידה במשנהו ולהפך.
שיעור
עברית מחזור
"ראיתי מה
שראיתי"
(מאיר ויזלטיר)
שיעור
אלף
הרגע
אני לומד לכתוב :
אש
וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש בשולחן הכתיבה
והחשמל
בחדר
כבה.
לאורו
של השולחן הבוער
אני
לומד לתאר
את
האש
ולגעת
בחשמל.
חזי לסקלי מתוך "העכברים ולאה גולדברג"
"ביתן" - הוצאה לאור,
1992.
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש
בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
הרגע. עכשיו, ממש עכשיו,
שיעור אלף
הרגע אני
לומד
לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש
בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
אני. האדם, הדובר מן הפן התודעתי, הקורא לעצמו אדם;
המשקיף על עצמו; המשקיף על עצמו כיצד הוא קורא לעצמו אדם; התלמיד, הרוצה ללמוד,
לעשות סדר בעולם, לתת לדברים שמות, לקנות בעלות, חזקה. לקנות שליטה, גם על היד
הכותבת, על העיפרון או המקלדת, על הנייר והמילה. על המילה.
לקנות שליטה
על המילה ובאמצעותה על העולם שבחוץ ועל המציאות הפנימית.
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש
בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
לומד. שפרושו רואה ומקשיב, שפרושו מזהה ומבחין, שפרושו זוכר ונזכר ומזכיר -
זוכר [ומסנן] ונזכר [וצובע] ומזכיר [ומוסיף וגורע].
שפרושו משתמש
בזמן ובמקום
המתאימים.
שפרושו מתבונן
בדבר כהוויתו.
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש
בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
לכתוב. שפרושו לסמן סימנים, לסמל,
להפשיט - להתרחק,
להמחיש-לתקשר-להתקרב, שפרושו לחקוק בחומר את רעיוני, להציב את עצמי כמקום
קיים על מפת העולם. שפרושו היה לשמח את אבא ואמא, להיות גדול, יכול, יודע, אחר-כך
משכיל, אחר-כך עצוב יותר.
שפרושו הוא לבטא את עצמי -
את עצמאותי, את עצמיותי.
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש
בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
אש.
בת השמש.
אותה אש
שהבעיר אדם קדמון. פרי החיכוך של הרצון והעצים;
הניצוץ ! האש שהייתה קניין האלים ואחד "אני" קל-רגליים ובעל
תודעה גנב מהם בעורמה.
האש המחממת,
המאירה, המבשלת, האופה והצולה, המתפשטת ושורפת וכווה ומאכלת ומכלה. אש האהבה, אש
האמונה, אש הקורבנות, אש הגהינום.
לומד לכתוב
אש, כלומר, לא האש עצמה. לא האש הטובה, אף לא האש הרעה. לעולם רק האותיות. רק
הקווים והסימנים המסמלים אותה. והאש מומשגת ואינה מושגת.
תמונה קמאית האש, ארכיטיפית;
הנה אני נזכר-הוגה אותה והיא מִתחיה ברגע ומציתה דיוקנאות רבים. מרהיבה, לוחשת,
משלחת לשונות, דמונית. פורטרט- עצמי.
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש בשולחן
הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
חשמל. החשמל הקדום, אחי האש,
בו חזה יחזקאל.
"ראיתי
מה שראיתי" אמר חזי לסקלי אמר מאיר ויזלטיר; "ואראה מראות אלוהים",
אמר הנביא יחזקאל,
החשמל הקדום
וחשמל הקִדמה. גלגול האנרגיה של הטכנולוגיה המודרנית. המפעיל מכשירים ומניע
גלגלי-מכונות; המפיץ אור ומידע ושמועות על גלי האתר והמרקעים.
החשמל החותר
לשוב אל האדמה. שאל לנו לגעת בו חשופים כי בעד גופנו יאֱרק.
לומד לכתוב חשמל. כלומר לא החשמל עצמו.
רק המילה, הייצוג.
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
ללא שגיאות. היטב. מיומן. באופן
המשביע רצון, הגורם סיפוק. המעורר תחושה של
גאווה. באופן מושלם. כתיבה תמה. לא
נאיבית - תמה שלמה ומושלמה. ללא כל
טעות, ללא שמץ של מאידה, ללא שום כישלון. ללמוד ללא שגיאות. מלוא הציפיות. ללמוד
להיות מושלם. הו, אלוהי.
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת
אש בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
והרגע. כעת, בהווה,
בנקודת הזמן בה מתרחשים הדברים, כאן ועכשיו,
בזמן החי!
המתהוה...
אוחזת אש בשולחן הכתיבה. לפתע, אש אמת. לא אש של נייר, אש מדומה. עץ
השולחן עולה באש. עמו, ודאי, העיפרון והמחברת. והיד נרתעת במהירות האינסטינקט.
והשכל האיטי הימנו תופס רק רגע אחרי... כי הייתה סכנה ! (סימן הקריאה מאוחר מדי, מיותר).
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש
בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
והחשמל בחדר. "חשמל" בחדר! שפרושו משהו רב-משמעות
מתרחש. משהו זורם,
דבר קושר,
מחבר, בעל-עוצמה.
[והרגע , אני
כותב 'דבר קושר, מחבר,' ושואל: מי עוד עמו
עכשיו לומד שם בחדר?
ומי עוד עמו שם אל מול האש שפרצה משתוללת
בחדרי-ליבו?
האין חסר שם בחדר? מאום לא נגרע? חשמל יש בחדר? מורה אַין, הורה אין, חבר].
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש
בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת בחשמל.
כבה. החשמל בחדר כבה. אור הנורה חשך.
יהי חושך!
בחושך רואים טוב יותר כל מקור של אור. לומדים. לומדים את המואר, הגלוי? לומדים את האפל, המואפל, המכוסה?
והאור המאיר
הן יכול לסייע לרואה, אך עלול לסמא את עיניו.
שיעור אלף
הרגע אני לומד לכתוב :
אש וחשמל, ללא שגיאות. והרגע אוחזת אש
בשולחן הכתיבה
והחשמל בחדר
כבה.
לאורו של
השולחן הבוער
אני לומד לתאר
את האש
ולגעת
בחשמל.
לאורה של האש
הפראית, הקמאית אני לומד.
לא לומד לכתוב, לומד לתאר. לתת תארים לאש.
ולגעת, לא
לכתוב. לגעת בחשמל.
למשאלה מרקיעה,
דומה-שונה, היה שותף משורר נוסף. את שורותיו המופלאות למדתי, לפני שנים, על-פי,
ללא שגיאות. נתן אלתרמן כתב:
"הנה
העצים במלמול עליהם.
הנה האויר הסחרחר מגובה.
אינני רוצה
לכתוב אליהם.
רוצה בליבם לנגוע."
("כוכבים בחוץ").
זה גודל המרחק
בין ייצוגו של הדבר לבין הדבר עצמו. זה עומק הפער בין למידה אודות הדבר ל למידת
הדבר עצמו.
למידת הדבר
עצמו היא ה התנסות שברגע, זה השיח בזמן החי.
לכתוב את המילה של הדבר עצמו,
שאינו לתאר את הדבר עצמו,
שאינו לגעת בדבר עצמו.
המשורר, האדם
המשׂיח-יוצר,
הרוצה לגעת
בלבו של העולם, לגעת בחשמל,
רוצה בעצמו
לגעת.
נפשו שואלת
לנגיעה העושה לאחד אותו ואת העולם;
נגיעה שבה הוא
הנושא, הוא הנשוא, הוא המושא;
נגיעה המאחדת
את הכמֵהַ, את הכמיהה ואת הנִכמַה.
מה כמה משה לבוא אל הארץ המובטחת.
והוא ניצב על ההר מנגד. רואה את מחוזות
חפצו ועיניו משוטטות על תווי פניה.
ואליה לא יבוא. יתבונן, יביט, יראה...
כמעט נוגע.
השיח בזמן החי
הוא נגיעת אמת. אך לעולם היא נגיעה
של הרגע. רגע אחר-כך, בא קיצו,
והנגיעה חומקת
לה, ובאה ההארה כי לא ניתן לגעת באמת עצמה - לא בליבו של הדבר כמות- שהוא.
אין זה גורע
ולו כזית ממשמעות הרגע. ההפך מכך, לרגע הזה נודעת חשיבות גדולה בשל היותו רגע
יחיד, ייחודי לעצמו, בלתי חוזר שאינו ניתן לשחזור. רגע בו נגענו בפאה מפאות האמת; גם אם לא נגענו בליבה, ולא חבקנו את מלוא
היקפה.
המתבונן
בנגיעת הרגע בעיניים פקוחות ילמד דבר, וזכרונו של הרגע יהא טעון בידיעה אודות ההמלאות ו הגריעה בחיי אנוש.
ומחר, אולי
מחר, רגע חדש.
אל יקל
בעינינו אם הצלחנו לגעת אך בפאה מפאותיה של האמת.
נגיעה זו
זוקפת את קומת האדם על האדמה;
ומניעה את ידיו ורגליו ולשונו; וקושרת את העין והאוזן והשכל והלב. וכך ייכונו
עמודי חייו השיח והלמידה
והיצירה והאהבה.
אף-על-פי-כן
המשאלה לגעת בלב הדבר היא כאופק המתרחק. וגם אם המשאלה בוערת בעצמותינו, לא נוכל
אלא לאחוז, אך רגע קט, בשולי אדרתו של הדבר; ולא נשיגנו, אלא מקצתו.
וטוב שכך. שאם
לא כן, תשרפנו המשאלה. (תשרפנו: אותו-אותנו).
מה בוער
(שאלות) הרגע הוא לומד לכתוב אש וחשמל ללא שגיאות. וזה האות
שהרגע אוחזת
אש בשולחן הכתיבה.
האש הזו, מדוע
נצתה?
ומי
הציתה? מאליה נצתה, אליה נוקמים גניבתה או
משאלת הכותב הציתה?
ומה
בוער? שולחן הכתיבה או נפש נטרפת נשרפת?
מה בוער (תשובה
אפשרית) שמא אש זרה?
כן, "אש
זרה".
זה הזר הבוער
בלבו.
האחר מן התוך
התובע לכלכלו,
לשחררו ממאצר,
מהיות בכוח.
הזר הפנימי
התובע לממשו,
להיות.
מה בוער (השיח) "וירא אליו מלאך ה' בלבת-אש מתוך
הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל." (שמות, פרק ג' פסוק ב').
אומרים על משה
כי איש לא קרב אל האלוהים כה קרוב כמוהו. שבעה פרגודים חוצצים בין האדם לבין האל.
משה נותר ופרגוד אחד בינו לבין האלוהים.
כמעט נוגע.
ואלוהים הלא
הוא השם לכל הדברים במילואם, לכל אמיתות הדברים.
והמאמין הלא הוא החותר לדעת את הדבר כמות שהוא, בעל
הרצון ללמוד.
וכל למידה
נכרכת בתקווה כי נדע את הדבר, כי ניגע בדבר, כי הדבר יגע בנו.
בשחר האנושות,
שעה ש"כל הארץ שפה אחת" הייתה, רצו בני האדם לא רק לגעת בדבר, אלא לשכון
במקומו. "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם", אמרו זה
אל זה. יש אומרים, "בשמיים"
- זו אם-השאיפות; ואחרים אומרים לא היא, אלא שורש הגאווה
ורוש הקנאה.
"ויאמרו
איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם
לחומר". הנה בעזרת האש המלבנת לבנים נמצאה להם הטכנולוגיה החדישה, הנכונה,
והחלה הבניה סביב ומעלה, מעלה. בעוד בוערות הלהבות בתנורי הלבנים ויוקדת אש-המשאלה בליבם, יורד
האלוהים מטה ומתבונן במעשה ידיהם של מעשי-ידיו.
"הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש
את שפת רעהו" אומר האלוהים.
('הבה נבנה' אמרו בני האדם זה אל זה , אל מי פנה האל
באומרו 'הבה נרדה ונבלה'?
יהא אשר יהא);
והוא עושה ובולל את שפתם; ואין מדבר שפה אחת ואין כותב אותה לשון. ואין מילים
לתאר.
ותשרפם המשאלה
"ויחדלו לבנות העיר". (בראשית, פרק י"א).
מה לנו להלין
על קוצר הבנתנו, על כוח בנייתנו החסר. הם
מוגבלים וסופיים ממש כמו חיינו.
הוויה
של גריעה היא ההוויה האנושית. מיום אובדן הטבור
והרחם, דרך נתיב הפשרות המתמשך, ועד לעצימת העיניים עת נשוב אל העפר.
ועל-כן יש בנו
חותרים ללא לאות למילויה של הגריעה, להשבת האובדן.
הילד שבנו חותר לחיסולה של הגריעה, לביטולו של הכאב. בדרך נואשת, תמימה, חרדה.
הפיכח רואה, ומקבל את הווית הגריעה כמצבו של האדם. רואה הדבר כהוויתו ועושה.
ומה מותר
האחרונה מן הראשונה? שהיא תולדת הלמידה והסיבה ליצירה -
שאין אנו
יודעים דבר על הגריעה בלא לנסות ולמלאה.
משׂיח עם
הגריעה ולומדה ועושה מעשה למילויה ומתוך-כך מתמלאה הגריעה ונגרעת באחת. כדרך
ששאלות מולידות פתרונים, הנושאים בחובם דורות-המשך של שאלות. כדרך מעגל החשמל.
ותולד הגריעה את הרצון
הכמהַ תמיד
לגעת - לשכון בלב הדבר השלם.
וכשם שאין
הבור מתמלא מחוליתו, כך אין הגריעה מתמלאת לעולם.
ונגיעת הרגע
הן נפוגה - ותשוב - ותימוג.
ופלא גדול
הוא שה גרוע לעולמים וה נוגע להרף-עין
מפרנסים
ושומרים ומקיימים את כוח היצירה והלמידה והשיח והאהבה.
והרואים מתמעט
פחדם ונגרע.
הנה על פני
האדמה לומדים-משיחים-יוצרים
הורים,
אוּמנים ואוֹמנים,
מחנכים, מטפלים, שכנים וחברים - מעשי אלוהים-של-מטה.
הנה כותב אדם
שיר ואחר קוראו ומתמלא פליאה ומשיח אודותיה עם חבריו ובהם יהיה מי שנמלא
ונגרע ממנה ועיניו תציירנה רעיון או אוזנו תהגה צליל או ידיו וליבו יעשו דבר.
וכך
בהתכוונות, מתוך צנעה, אנו
נהיים שותפים למשחק הגדול של היצירה
ומתוודעים להווייתנו,
להווית הידיעה של אי-הידיעה; בפחד מתמעט והולך.
לכתוב את
המילה של הדבר עצמו, שאינו
לתאר את הדבר
עצמו, שאינו
לגעת בדבר
עצמו -
בעצמי
שלא אהיה
אשר אהיה
בפחד מתמעט
והולך.
בשבת, המסמלת
ששלמה ? מלאכת היצירה, השבת שקבל משה מידי
האלוהים על הר סיני ומסרה לבני האדם למנוחה, שרים יהודים בבתי הכנסיות את השיר:
"אנעים
זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג;
נפשי חמדה בצל
ידך, לדעת כל רז סודך;
מדי דברי
בכבודך, הומה לבי אל דודיך;
אספרה בכבודך
ולא ראיתיך, אדמך אכנך ולא
ידעתיך..."
(חזן-קהל-חזן-קהל... , שיר הכבוד מתוך סידור התפילה).
שירה ארוגה של
נפש עורגת לאהוב בשר ודם? לאלוהים? נכספת לגעת, לדעת כל מסתרי סודו. מדמה מה צורה לו, מכנה בשמות-תוארו, ואינה
מגעת, ואינה יודעת. והוא אל.
והוא אדם.
"והאדם
ידע את חוה אשתו ותהר ותלד..."
נגעו זה עם
זו. ידעו זה את זו. הכירו שפרושו למדו זה את זו. את מה ש נִכּר
ובולט, את מה
ש נכרי
ונסתר; את פניו של הזולת. ובאמצעותו את פנינו אנו.
ואף אם ידעו
זה את זו היטב, לעולם לא יראו את הנולד.
עצם מעצמיהם
הוא היילוד ודם מִדמַם, אך את פניו שומה עליהם ללמוד באהבה מעת ינקותו עד בלי די.
ובאהבה ללַמדו ללמוד את פניהם למען ידע את פניו; ולמען יבחר לו, בבוא היום, פנים
של זולתו להכיר. ולשוב אל פניו.
שיח-ההכרות
הוא כהריון, וההכרות היא פריו - הריון מתמשך, ולידות חדשות לבקרים.
והרי הכל מצוי בכולם, כל האנושי -
היפה והכעור - מצוי בכל יחיד; בקמצוץ או מלוא החופן, בגלוי ובפועל או
חבוי ובכוח.
ועל-כן להכיר את פני האחר פרושו ללמוד את הפן
האחר שבי. השיח עם הזולת הוא
האפשרות לפגישה עמדי.
ועל-כן להכיר
פרושו ללמוד, שפרושו לשוחח, שפרושו לנסות לתאר את האש, לנסות לגעת בחשמל. ולהמשיך
ולנסות למרות הידיעה שלא נגיע: 'צָפנַת' לא במלואה תתפענח.
כי זו מהות החיים כלימוד.
"הכל
צפוי והרשות נתונה". הצפוי: עדי ספק
הדבר נגיע, ובכוליותו לא ניגע.
והרשות הנתונה: לחתור שמה למרות זאת.
כי זה מותר האדם מן האל.
לדעת שעלינו
לנסות, ונוכל, ונלמד,
עד כמעט לגעת.
עד סף הסוד.
עם הגריעה
והשגיאה.
ואין בזה
כישלון,
הלא זוהי אהבה.
ו אהבה זו מניעה את השיח
ואת הלמידה ואת היצירה; ומוּנעת על-ידן.
וכאשר הפחד מתמעט גדלה האהבה, ושוב.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה