על כוחה של המוסיקה לרפא

                                                                          המוסיקה יוצרת סדר בתוהו ובוהו;

                                                                          הקצב כופה אחידות על הסוטה,

                                                                          המלודיה אוכפת המשכיות על הקטוע,

                                                                          וההרמוניה כופה התאמה על הבלתי-מתאים.

 

יהודי מנוחין

 

 

על כוחה האפשרי של המוסיקה לצמח ולרפא

צבי עמלי

 

צמיחה והתפתחות הם תהליכים של "השתלמות". השתלמות לשון חתירה אל עבר איזה שלם. אדם המאמין באלוהות יאמר כי החתירה אל השלם היא החתירה לממֵש אצל כל פרט את בריאתו של אדם בצלם אלוהים; אלוהים כמייצג של השלם הנצחי. הומניסט חילוני יאמר כי זו חתירה אל שלם מתחדש ויוצר, חתירה לממש את הפוטנציאל הטמון באדם במיטבו, כיחיד חד-פעמי, החי בזיקה אל סביבתו האנושית ואל סביבתו הטבעית וכחוליה ייחודית בשרשרת התרבות שיש לה עבר וצפוי לה עתיד.

לעתים, חתירה זו של התממשות עצמית מופרעת ונחסמת בנסיבות שונות. לא זה הזמן לפרטן, אך נוכל לתאר מכנה משותף רחב למכלול של חסימות והפרעות: כאב שאיים וממשיך לאיים על הקיום, ופיצול שהגן וממשיך להגן מפניו. הפיצול יוצר חציצה בין חלקים שנועדו לתפקד יחדיו כיחידה דינאמית שלמה. (יחידה שאף היא תמשיך להתפתח על-ידי שלבים נוספים של מובחנות ואינטגרציה, וחוזר חלילה).

הפיצול היַתר, אם כן, הוא מאבות העיכוב ההתפתחותי והחולי. צמיחה וריפוי יצריכו, אפוא, גישור ואיחוי של החלקים המפוצלים, הרגעת הכאב והנעה מחודשת של תהליכי הצמיחה. 

המוסיקה והתנועה השרויה בה, התנועה והמוסיקה [שכן שתיים אלו אחוזות,  בעיניי, זו בזו], יש בן מענה לעידוד תהליכי צמיחה, לשחרור חסימות ולריפוי. תכונה זו אצורה בהן כשלעצמן, ואולם ביטוייה של תכונה זו מתעצמים כאשר המוסיקה והתנועה מוגשות לעזרת האדם באמצעות מתווך בשל; קל וחומר, מי שלמד כיצד מסייעים לאחֵר באמצעות מוסיקה ותנועה.

מה יש בה במוסיקה שעושה אותה מצמחת ומרפאה?

המוסיקה (והתנועה) מקיימת שְנִיוּת.

רגליה של המוסיקה באדמה, גופה נע ונח וראשה בשמיים. כמוה כאדם, אף הוא יצור שנוי, שהוויתו סותרת ומשלימה (וגם זו שניות). שורשיו של האדם באדמה: בחומר, בגוף, באינסטינקט, ונפשו לשמיים: שואפת לדעת, לאהוב, ליצור, להתעלות. במדיום המוסיקלי-תנועתי מתקיימת, כאמור, שניות, דיאלקטיקה היוצרת מרחב לדיאלוג התפתחותי. במרחב הדיאלקטי אלמנטים סותרים ולמרות זאת הם נוכחים ומתקיימים יחדיו. המתח המתקיים ביניהם מחייב תנועה של החוויה והמחשבה. כל אחד מן האלמנטים אמנם מתנגש עם משנהו אבל גם מגדיר את רעותו ומשלים אותו. זו ניגודיות קיומית. פנים וחוץ. נעים ודוחה. קשה ורך. דמיון ומציאות. אוהב ושונא. אני ואתה. תנועה ומנוחה. צליל ודממה. ערב וצורם.

המוסיקה בשניותה עושה סדר, מבחינה ומחַברת. מתאמת ומתַכללת.

עלינו להבחין בין שניות סינכרונית לבין שניות דיאכרונית. בשניות סינכרונית ביצירה, מקיים המומנט המוסיקלי בו-בזמן את האלמנטים המקוטבים-משלימים. בשניוּת דיאכרונית, האלמנטים הללו מופיעים בזה אחר זה^[1].

למוסיקה פן פיזי (חומרי, כחומרת המוסיקה, בשפת המחשב) ובו בזמן פן מנטאלי (נפשי ורוחני, תוכנה או לומדַת המוסיקה, בהקבלה). לעולם, המוסיקה על קולותיה, מנגינתה, קצַביה ולכידותה מכילה רכיבים פיזיים, גופניים ומוטוריים לצד רכיבים מנטאליים, נפשיים ורוחניים. השניות שמקיימת המוסיקה בהקשר זה תהא לעולם סינכרונית, ולכן, החוויה המוסיקלית-תנועתית (נעימה, דוחה או מעורבת) היא בפוטנציה חוויה מחברת, סינתטית, מתַכללת. לעומת זאת, רכיבים מקוטבים-משלימים אחרים יכולים להופיע בנפרד או בזה אחר זה או יחדיו. הנה רכיבים אחדים[2]:

• למוסיקה רכיבים טבעיים-מולדים, אינסטינקטיביים, ראשוניים, ובו בזמן מכילה המוסיקה רכיבים נלמדים, מעובדים ומעודנים מתוכננים ומורכבים.
• המוסיקה יכולה לפנות באורח מידי וישיר אל החושים ואל הרגש ומאידך גיסא עשויה לתבוע מאמץ שכלי, מחשבה וניתוח.
• המוסיקה יכולה לספר סיפור מוחשי ויכולה להיות מופשטת.
• ביכולתה לחקות את המציאות ומנגד להעיף את הדמיון.
• המוסיקה יכולה לעורר, להמריץ, להסעיר ויכולה להרגיע, לערסל, להשכיבנו לישון.
• ביכולתה להעציבנו או לבטא את כאבנו, ביכולתה לנחם, ביכולתה לשקף ולהעצים את שמחתנו ואושרנו.
• ביכולתה של המוסיקה להוליך לקרב, לעטוף אוהבים, להשחיק ילד, ללוות בן תמותה בדרכו האחרונה.    
• המוסיקה יכולה להיות אישית עד מאוד, עד כדי היות פרטית ומצד שני יכולה המוסיקה להיות קולקטיבית, משייכת: לקבוצה, לחברה, למין האנושי.
  המאזין למוסיקה, והשר ומתנועע בתוכה, מתאחד ומתנגש עמה. פוגש חלקים אבודים, קרועים, שנתפצלו ושוּלחו למדבריות הנפש. המוסיקה מחיה את חוויתם. המוסיקה מציעה לתפור רקמות חיבור ולאחות את שנקרע והתפצל, המוסיקה נופחת בחלקים הללו חיים^[3]. המוסיקה חובקת וממתנת את הכאב שאיים על התודעה ועל הקיום.

למוסיקה יכולת התמרה.

הולדתה של המוסיקה בערש העיקרון הדיאלוגי. העיקרון הדיאלוגי (האנושי) הוא עיקרון מגשר ומחולל. ביוצרו מפגש ושיח הוא מגשר בין ישויות וחלקים שהם אחרים זה לזה. הוא יוצר אזור מגע שיש בו מן המפריד ומן המחבר. כל גבול הוא מפגש: מגביל ומבחין, אך מאפשר ונוגע. בצד היותו מגשר, העיקרון הדיאלוגי מחולל; יוצר מן השניים שהיו אחרים זה לזה אחרים שלישיים. שלישיים שיש בהם מן האחד ומן השני, ויש בהם חדש שמעבר לׅסְכִימַת השניים הראשוניים.

המוסיקה, הפועלת מתוך העיקרון הדיאלוגי, אף היא מגשרת ומחוללת. איחוי חלקים שנתפצלו והתמרה של חווית כאב קיומי הן דרך לחולל שינוי. ההתמרה מאפשרת תנועה ממצב הישרדותי למצב דיאלוגי. בתהליך הריפוי מתאחים חלקים שנתפצלו ואלמנטים של כאב קיומי נפגשים באלמנטים משלימים של חיוּת. הן האיחוי, הן ההתמרה, מתרחשים במישורים השונים של הקשר המשולש: מסתייע-מסייע מתווך-מוסיקה^[4].

המוסיקה שואפת לאינטגרציה.

בעקבות איחוי והתמרה נדרשת אינטגרציה מחודשת מסדר גודל חדש.

ביצירה המוסיקלית משתקף קיומם המקוטב של הרכיבים החוויתיים המפוצלים או ההשרדותיים, אך משתקפת בה בעליל גם האפשרות לצרפם לכלל מבנה שלם, אינטגרטיבי, חי, דינאמי. יש כאן משהו שנוצר על-ידי אדם אחד ופוגש אדם אחר, זר לו, ועל אף שכל אחד מהם ישות נפרדת, חד-פעמית, לכאורה זרה, הנה החוויה האנושית האוניברסאלית חוצה באמצעות המוסיקה את מחיצת הזרות ויוצרת מכנה משותף שמאפשר יחסים; מבחין ונוגע, מזדהה.   

הסערה מתכנסת אל עינה. התקווה והייאוש משיחים זה עם זה. הכאב חובר לנחמה. המובן מרעיד את החוויה וההתרגשות מתיישבת בשום שכל. והזמן הכלה והזמן הכלה והזמן הכלה מוליד את אשליית הנצח ואת קבלת ההתפכחות.

קבלת ההתפכחות היא קבלת מה שטרם התאחה, של מה שטרם הותמר. של מה שאולי לא יתאחה ולא יותמר בעתיד נראה לעין או לעולם.

אם לצדו של המאזין ניצב איש מקצוע, כֵלים בימינו וחמלה בשמאלו, יֵדע להוות לנזקק גשר אל המוסיקה וממנה אל עצמו.

המוסיקה והתנועה מהוות בו בזמן הן תוצר יצירתי והן כוח יוצר. אם אאפשר לעצמי להיכנס למרחב זה, (ודאי בנוכחותו של איש מקצוע אנושי ומיומן), אוכל להתענג על המוסיקה, אוכל ליהנות מיצירת דברים, ובד בבד, כדבריו של ההומניסט^[5], אוכל לעסוק ביצירת עצמי.

 

הכתוב הוקדש למיכל בר-קמה, מורה ומטפלת במוסיקה.

בתום הדברים הללו נוספו מילים אישיות. סופן:

 

...ואני יודע כי בהיותך עם מי שצמיחתו מתעכבת או שנפשו נפצעה ונזקקה לפצל בין חלקיה מפני הכאב הקיומי שאין לשאתו, את יודעת ותיטיבי לדעת עוד ועוד, כיצד לתווך בין האחר לבין המוסיקה. לבנות גשרים, כך שהמוסיקה תוכל לנהל שיח עם האחר והוא ינהל שיח עמה; והצלילים והמנגינה והמקצב והמשלים והסותר יֵעשו מובחנים יותר ומלוכדים יותר. אהבה נבונה מאחה ומתמירה ומאגדת. ועוד סיבוב ישתלם במחול החיים. לקראת מעגל נוסף ביצירת עצמי.

 

---

[1]טיב השניות יכול להבחן גם מן ההיבט של החוויה או של מערכת היחסים (ולא מן ההיבט של מבנה היצירה). כלומר, יכולה להתקיים שניות סינכרונית ודיאכרונית ברגע נתון או ברצף הזמן של מכלול החוויה והיחסים במשולש ה"קשר המסייע": האדם המסתייע-האחר המסייע-המוסיקה.

[2] מי מן הקוראים היכול להציע יצירות מוסיקליות לנקודות הבאות מוזמן לשלוח בדוא"ל zviamely@gmail.com

[3] קדמונינו ומדענים ואלטרנטיביים בימינו, הראו, איש איש בדרכו, את השפעתה של המוזיקה והגרייה המוסיקלית על נפש האדם, על מוחו ועל מערכי האנרגיה שלו. אינני נכנס כאן להיבטים אלה ביחס לפונקציות החיבור וההתמרה של המוסיקה. וראוי שייעשה הדבר.

[4] במישור היחסים מסתייע-מוסיקה, במישור היחסים מסתייע-מסייע, במישור היחסים מסתייע מסייע-מוסיקה! ובתחומי ההשפעה שלהם אהדדי.

[5] פיקו דלה מירנדולה, מאמר על כבוד האדם,  1486, איטליה . "אתה עצמך תקבע את מהות טבעך, אתה היוצר עצמך וצר צורתך שלך".