דיאלוג התפתחותי - שיח בשירות יחידים וקבוצות צבי עמלי

האתר יציג את מחשבותיי ומעשיי בתחומי העיסוק שלי במשפחה, בקהילה ובארגון [יחידים וקבוצות]. אשתף ברעיונות שהבשילו משך למעלה משלושה עשורים של עבודה ייעוצית, חינוכית וטיפולית. רעיונות ומושגים אשר בעיניי היו למקשה אחת, מקצועית ואישית. "דיאלוג אותנטי", "רב-גיליות", "הפונקציה ההורית", החוויה הרגשית ועיכולה, "מציאות מרובת-פנים", "מעגל המראות הנושמות", השילוש המצמח: דיאלוג-משחק-יצירה, חשיבותן של פרידות ... אשמח לשיח עם רעיונותיי. מוזמנים להשתמש (לטובה), מתבקשים לצטט כמקובל. שיח פורה, צביקה

על הדיכאון והדרך לנצחו - שיח עם ספר

חשכה נראית, זיכרון של שיגעון
בעקבות הספר

ויליאם סטיירון

חשכה נראית זיכרון של שיגעון

תרגם והוסיף אחרית דבר יהודה מלצר.

ספרי עליית הגג. ידיעות אחרונות. ספרי חמד.

1996. 111 עמ'.

"בפריז, בערב קריר לקראת סוף אוקטובר של שנת 1985, חדרה אלי בפעם הראשונה במלוא כובדה ההכרה, כי אני מנהל עם ההפרעה שבמוחי - מאבק שהשתלט עלי מזה כמה חודשים - תוצאתו עלולה להביא אותי אל מותי". כך פותח ויליאם סטיירון את ספרו האוטוביוגרפי "חשכה נראית (Darkness Visible ), זיכרון של שיגעון".

את שם הספר לקח מתיאור הגיהינום ביצירתו של מילטון 'גן העדן האבוד' : "...לוהב ככבשן אדירים, אך מאלה הלהבות - לא אור, אך חשכה נראית".

את משפט המוטו לַספר שאל סטיירון מדברי איוב : "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי; לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, ויבא רוגז".

וההקדשה, לרוז. אשתו.

באלה ובמה שאין בם, יש, דומני, כדי לבטא בתמצית את סיפורו של הספר המיוחד הזה :

הכרתו של סטיירון בהפרעת מוח נוראה שהביאה לשיגעון ועלולה להובילו אל מותו; האסון והאובדן הנוחתים עליו כקללת איוב; העינויים הגיהינומיים; בדידות המאבק; והנוכחות הסלעית של מי שאינו יכול אולי לעשות רבות אלא להיות. להיות עבורך ולסמן בנוכחות זו את הרצון שאתה תחיה ואת האמונה כי יש לך עבור מה להיאבק.

אין בכל אלה אזכור הדיכאון ( למרות שסטיירון עוסק והופך בו בחלק ניכר מן הספר), ואין כאן הקדשה או תודה לשום רופא או פסיכותרפיסט.

"בשבילי", פוסק סטיירון, "המרפאים האמיתיים היו הבידוד והזמן" (עמ' 86).

אולי דווקא בשל כך הספר מיועד, בראש ובראשונה, לאנשי המקצועות השונים הבאים לסייע למי שנפגע במחלת הדיכאון; להם ולאלה מבני המשפחה והחברים, הנמצאים בקרבת החולה.

סטיירון מתאר את הדיכאון כהפרעה קשה וחמקנית. כאבה העצום קשה לתיאור במילים, ונסתר בשלביה הראשונים של המחלה אף מן החולה עצמו, המייחס את סבלו "לתלאות היומיומיות הכלליות". רק מי שהתנסה בה בצורתה הקיצונית לא יוכל עוד שלא להכיר בחומרת מצבו; אך כאן מתגלה חמקנותה של המחלה בשנית. הסובבים את החולה אינם מסוגלים להבין את גודל מצוקתו ואילו החולה אינו מסוגל לתארה. פער זה בין החולה לבין קרוביו ומטפליו משקֵע אותו עמוק יותר ויותר במצולות הכאב, הבדידות והייאוש.

כאשר ייאוש זה מרוקן כל תקווה וממלא כל נקב בגוף ובנפש, יכנה אותו סטיירון "הייאוש שמעבר לייאוש". בנקודה זו מהוות המחשבות האובדניות עבור החולה בדיכאון, מה שמהווה ההזיה המינית עבור מי שמוצף בתשוקה. (התנאטוס והארוס בחריפותם).

אליבא דסטיירון, נקודת האור היחידה בחשכה הנראית של המחלה היא שאפשר לנצחה. "כל מי שחזר והבריא, כמעט תמיד חזר אל היכולת לחוש רוממות ושמחה, וזה עשוי אולי להיות לו פיצוי דיו על כך שהתמודד עם הייאוש שמעבר לייאוש".

סטיירון קנה את עולמו בארה"ב, כאשר הוענק לו פרס פוליצר על ספרו "הוידויים של נט טרנר" (1967). בספר זה מתחקה סטיירון אחר מניעיו של מנהיג מרד העבדים האלים שהתרחש בוירג'יניה ב 1831. בעולם כולו התפרסם סטיירון בשל רב-המכר המוסרט "בחירתה של סופי" (1979). סיפורה של קתולית ניצולת שואה, אשר הוכרחה בידי קצין נאצי לבחור חיים עבור אחד מבין שני ילדיה ולשלוח את משנהו למות. לאחר המלחמה, היא בוחרת גם, לשים קץ לחייה יחד עם בן-זוגה היהודי; קשר אמיץ של אהבה-התעללות, המסתיים בהתאחדות הזוג באמצעות המות. (בולט הקשר שואה-חרדה ודיכאון-התאבדות).

סטיירון עושה עבור הדיכאון, מה שעשה עמיתו האמריקאי סטיבן שפילברג בסרט "רשימות שינדלר" עבור שואת היהודים במלחמת העולם השניה. כאן במאי מוכר ומצליח מביא את הציבור הרחב למפגש פנים אל פנים עם נושא נורא, כאוב ומודחק. נושא שהפך אצלו למעין יעוד; ואילו כאן, סופר מוכר ומצליח מפגיש את קוראיו עם המצוקה, האימה ומשאלת המות של הדיכאון וההתאבדות.

תחילת שליחותו של סטיירון בנושא זה החלה בשנת 1988 כאשר קרא ב ניו-יורק טיימס סקירה על סימפוזיון שהוקדש לסופר היהודי-איטלקי הנודע פרימו לוי, ניצול אושוויץ, אשר התאבד שנה קודם לכן, בגיל שישים ושבע, בקפיצה אל מותו. (שואה-דיכאון-התאבדות).

סטיירון נדהם מחוסר ההבנה שגילו רבים מאלה שהעריצו את לוי על אומץ-ליבו ועל חוסן עמידתו מול הנאצים. הוא רגז על המאוכזבים אשר ייחסו את ההתאבדות של לוי למעשה של הרס עצמי ולתוצאה של אופי שביר. סטיירון כתב מאמר תגובה קצר ובו טען כי כאב הדיכאון הוא כה קשה עד כי לעתים אין כל דרך לשאתו. מי שלא נתנסה בכך, טען, אינו מסוגל לדמיין ולהבין כיצד כאב שלא ניתן לשאתו יכול להרוג.

סטיירון זכה להד רב לדבריו. "...לא הערכתי נכונה את מספר האנשים אשר בשבילם הנושא היה בחזקת טאבו, עניין של סוד ובושה...בלי משים עזרתי לפתוח ארון אשר מתוכו פשוט חיכו לצאת נשמות רבות, לצאת ולהכריז שהן, גם הן, חוו את הרגשות שאני תארתי".

לאחר שנה הרצה על חוויותיו האישיות בסימפוזיון על הפרעות רגשיות, פרסם מאמר, וב- 1990 הוציא לאור את ספרו חשכה נראית.

כאשר סופר מצליח פותח צוהר אל מחלתו האישית, ושואל את עצמו בראיה לאחור, מדוע לא הקדמתי להתאשפז? הוא תורם, כדברי סוזן סונטאג, לדה-מיסטיפיקציה ולפירוק המטאפורות של המחלה ושל האשפוז (המחלה כמטאפורה, עם-עובד, 1980). כך נכון הדבר גם לגבי הטאבו ביחס לנושא ההתאבדות. "...הסטיגמה של ההמתה העצמית היא בשביל אנשים מסוימים כתם כה שנוא, שהוא מחייב מחיקה בכל מחיר" (עמ' 44).

סטיירון נותן לגיטימציה לשוחח על נושאים אלה בגלוי ולהפנות שאלות נוקבות למטפל, לקרובים ואף אל החולה עצמו.

לא לחינם אין הספר מוקדש לשום רופא או מטפל: לצד העידוד להסתייע בעזרה מקצועית ובעת הצורך אף להתאשפז, יש לסטיירון ביקורת חריפה וכעסים (גלויים וחבויים) כלפי העולם הרפואי והטיפולי. סטיירון קובל על אטימות הפסיכיאטר אליו פנה לעזרה; על מתן תרופות בלתי-אחראי; על ההבטחה הכוזבת להקלה מידית שיש בתרופות; על חוסר התאמתן של השיטות הטיפוליות לחולה הספציפי, ועל ההשפלה הכרוכה בטיפולים או ביחסם של חלק מהמטפלים. סטיירון אף מוחה כנגד השימוש בכותרת "דפרסיה", המונעת "בגלל התפלות שלה את השגתה של מודעות כללית באשר לעוצמה הנוראה של המחלה...". לולא נתפסה כבר לשימוש אחר, היה סטיירון מצדד להחליף את הכותרת דפרסיה במונח "סערת-מוח" ("brainstorm").

אנשי מקצוע רבים בארץ ובעולם השיבו, לאחר פרסום הספר, על טענותיו המוצדקות והבלתי מוצדקות של סטיירון; אך דומני, שהעיקר הוא להקשיב היטב לכותב ולכתוּב, כדי לראות טוב יותר את החשכה.

"הצטערתי מאוד שלא קראתי את הספר לפני ובמהלך עבודתי בבית החולים הפסיכיאטרי" אמרה באוזני חברה-עמיתה.

תוך כדי סיפורו מוליך אותנו סטיירון בשדרה ארוכה של אומנים אשר נפלו קורבן לדיכאון כה קשה שהסתיים באיבוד-עצמי לדעת. "כשאנחנו חושבים על הגברים והנשים היצירתיים להפליא האלה, המקוללים, אנחנו נמשכים להרהר על אודות הילדות שלהם, התקופה שבה, עד כמה שאנו מסוגלים לדעת, נטמנו לעומק זרעיה של המחלה" (עמ' 48).

שנים טרם שפרצה המחלה צבר סטיירון ידע רב והיה ל"אוטודידקט ברפואה" (מדוע נזקק לכך?). כאשר חלה גילה כי למרות-זאת הוא "בור ועם-הארץ כמעט גמור במה שנוגע לדיכאון". הוא סרק את הספרות המקצועית, ומצא לא בכדי, תאוריות רבות ושונות. מן העבר האחד, הוא נוטה לאמץ הסברים תורשתיים-ביוכימיים ומן העבר השני, הוא נמשך להרהר אודות זרעי המחלה שנטמנו בילדות. סטיירון מחפש בקדחתנות פשר והבנה, אבל חוזר ומדגיש כי "עצם קיומן של היפותיזות במספר כה גדול הוא עדות למסתורין הבלתי- ניתן-לפענוח של המחלה". מחלה בעלת פן אוניברסלי, ובה בעת, בעלת הפנים הייחודיים של כל חולה. גם פניו של סטיירון.

"אחרי שהתחלתי להחלים בבית-החולים עלה בדעתי שיש לתהות - בפעם הראשונה עם דאגה רצינית אמיתית - מדוע נתרחשה עלי פורענות שכזאת". סטיירון מספר בלאקוניות בולטת, כי אמו מתה עליו בהיותו בגיל שלוש-עשרה. העלמותה של האם מחייו חַברה ל"העלמויותיו" של האב, אשר נאבק ב"מפלצת" הדיכאון מרבית חייו, ואושפז במהלך שנות התבגרותו של סטיירון. גם על אביו ממעט סטיירון (בלשון המעטה) לספר. מאידך גיסא, הוא מרחיב בהסבר כיצד "ההתאבלות הבלתי-שלמה" הופכת למשא של עצב עצור, אשמה וזעם, הנהפכים "לזרעים של הרס עצמי"; וכיצד הכמיהה לחיי אלמות תדחוף "...מחבר של ספרות יפה - להביס את המות, דרך מפעל שיכובד על-ידי הדורות הבאים".

לאורך הספר כולו חשתי, כי סטיירון חצוי בין הרצון לגעת בעולמו הפנימי הסוער, לבין דחף עז לשליטה בתכנים אלה ולדחיקה של קונפליקטים פנימיים, ושל עצב וזעם עצורים.

נראה לי כי שתי יכולות אישיות עומדות, בחשיבותן לבריאות הנפשית, מעבר לויכוח אודות מהו הגורם הראשוני בהווצרות המחלה. (א) היכולת ליצור דיאלוג ולקיים קשר עם הפן האפל של המציאות (הפנימית והחיצונית); (ב) ויכולת ההכלה של החוויה הרעה בחיים: הן יכולת ההכלה של השרוי בדיכאון, והן יכולת ההכלה של האנשים המשמעותיים, המצויים לצדו של החולה.

כאשר בוחן סטיירון את שאלת ה"טריגר" לפריצת המחלה, הוא מגלה לנו כי השבר החל עם הפסקה חדה בשתיית אלכוהול שהתמשכה, עד אז, שנים. "פתאום נעלם; הידיד הגדול, אשר במשך זמן כה רב הרחיק מעל פני את הדמונים, כבר איננו לידי...והנה אני עירום, פגיע כפי שלא הייתי מעודי. אין ספק - הדיכאון חג שם מעל סביבתי במשך שנים, כשהוא ממתין לרגע לעוט מטה".

כאשר ציטט סטיירון שורה משל בודלר, שנתקעה במוחו, אודות משק כנפי-השיגעון, נזכרתי כי היה זה אותו משורר אשר יעץ: "לעולם יהא אדם שיכור. זה כל האדם: זוהי השאלה היחידה. עליך להשתכר בלי-הרף למען לא תחוש את משא האימים של הזמן הרוצץ את כתפיך ומדכאך לעפר". כאשר פוסק האלכוהול לשמש מְכַל עזר -מעין אני חילופי- אין עוד מה שיחצוץ בין המודחק לבין התודעה, אין עוד מה שיארגן וישלוט בתכנים המאיימים, והדמונים מגיחים ומשתלטים על האישיות כולה.

הד מוקדם לניסיון לחצוץ בין צד "הצל" לבין התודעה אנו מוצאים, אולי, כבר בבחירתו של סטיירון לעסוק במנהיג מרד העבדים הכושים. (שמונה-עשרה שנים לפני פרוץ המשבר).

בהקדמה לספרו "הוידויים של נט טרנר" מעיד סטיירון על עצמו, "במרוצת הסיפור שלהלן לא סטיתי כמעט מן הפרטים הידועים על אודות נט טרנר והמרידה שעמד בראשה. אולם באותם תחומים שמועטות הידיעות לגבי נט, שחר חייו, והמניעים למרידה... נתתי חירות גמורה לדמיוני לשחזר את המאורעות".

כך אכן עשה. סטיירון מתאר (מדמיונו שלו) חזיון או הזיה החוזרת ועולה בעיני רוחו של נט טרנר:

"...חוזר אני ורואה מה שיודעני שעתיד אני לראות, כתמיד. לאור השמש ניצב המבנה הלבן-לבן רוגע על רקע שמיים כחולים ללא ענן. רבוע הוא ועשוי שיש, כמקדש... כשם שאין לו למבנה זה לא דלתות ולא חלונות, דומה שאין לו תכלית, ודומה הוא, כדברי, למקדש - אך מקדש שאין איש מתפלל בו, או ארון קבורה שאיש לא נטמן בתוכו, או לאנדרטה לזכר דבר-מה שאין לבטאו, ללא שם. אבל כמנהגי כל אימת שרואה אני חלום או חיזיון זה, איני מבקש לרדת לחקר משמעותו של המבנה המוזר... שכן דומה כי מעצם חוסר תכליתו אפוף הוא תעלומה אשר בקשת פשרה לא תעלה אלא שפע סודות אפלים יותר ואפשר מציקים יותר, כמבוך". (מועדון קוראי מעריב, 1983, עמ' 18).

נט טרנר השקט הפך למנהיג מרד העבדים היחיד שלא נכשל. מרד אלים, במהלכו נקטלו באכזריות למעלה מחמישים גברים, נשים וילדים לבנים, ורבים נפצעו. נט, על-פי עדותו, לא יכול היה להרוג איש זולתי את מרגרט הצעירה, אליה היה קשור בעבותות של תשוקה ושנאה. כבר כאן מתאר סטיירון, הן ניסיונות לכלוא את הסודות האפלים במבנה סגור ללא פתח, והן את פריצתו הגועשת של ה"סטרא-אחרא" (הצד האחר) החוצה.

גם ב'בחירתה של סופי' אנו חוזים בגיבורה הנחושה "להשליך אחר גוה את טירוף העבר" (זמורה-ביתן, 1981. עמ' 92); אך כוחות האופל של כאב-הזיכרונות והאשם אינם מאפשרים לה, אלא לבחור בקשר של אהבה-התעללות ולבסוף לִבחור בהתאבדות משותפת. הזהו הכאב ההורג, שאין לשאתו? הנוכל להבינו?

אולם המאגר הכמוס, המואפל, המצוי מעבר לתודעה, מכיל בתוכו לא רק את זרעי-הפורענות; שם מצויים גם אוצרות הנפש וכוחותיה הגנוזים. ברגעי ההכרעה שבין לשים קץ לחייו לבין להעיר את אשתו ולבקשה לאשפזו, עלה מאותם מעמקים זיכרון קולה של אמו.

"ההמנעות ממות הייתה אצלי אולי מנחת-הוקרה מאוחרת לאימי. מה שאני יודע הוא כי באותן שעות אחרונות לפני שחילצתי את עצמי, בשעה שהאזנתי לקטע ההוא מתוך הרפסודיה לאלט (ברהמס) - קטע אשר שמעתי אותה פעם שרה - היא הייתה שם מאוד למול רוחי". כששמע סטיירון את צלילי הרפסודיה, "הקול... פילח את לבי כמו חרב, ותוך שיטפון מהיר של זיכרון חשבתי על כל השמחות שהבית ידע; הילדים שהיו מתרוצצים בין החדרים, החגים, האהבה והעבודה...". סטיירון העיר את אשתו, ביקש את עזרתה ולמחרת התאשפז בבית-החולים.

הקריאה בכתבי אלבר קאמי וב"המיתוס של סיזיפוס" השפיעה רבות על סטיירון. לאחר שנים, הבין שהצהרתו של קאמי - כי שאלת האיבוד-העצמי-לדעת היא השאלה הפילוסופית הרצינית היחידה - נבעה לא רק מהתעניינות בבעיות הכרה ומוסר, אלא מדיכאונותיו של קאמי. "לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם, פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה". לאחר שנים נוטל על עצמו סטיירון לגלגל את האבן במעלה ההר ומשיב על השאלה בחיוב.

לאחר שהחלים פסק סטיירון כי הבידוד והזמן היו מרפאיו האמיתיים. הוא ודאי צדק, ועל מטפליו היה להאזין לו ביתר-שאת. אולם כאשר חשכת החולה אכן נוכחת לנגד עיניו של המטפל, יתייצב גם הוא לצד הבידוד והזמן; כשם שלצדו של סטיירון התייצבו גם, אשתו, דמותה המופנמת של אמו, וחבר לצרה עמו שוחח מדי יום.

סטיירון נטל על עצמו משימה נכבדת, להביא לא תאוריה של דיכאון, אלא תאור של המחלה האישית שלו ושל שובו מן החשיכה. הוא עומד במשימה זו באומץ בחסות כנותו, ידיעותיו וכשרון הכתיבה שלו; ובמגבלות אפשרותו לפתוח ולגעת.

ספר חשוב.