חווית הרע הקיומי ויכולת ההכלה של מציאות מרובת-פנים[1]
(טיוטא מתעדכנת)
צבי עמלי
תינוק בוכה בלילה
תינוק בוכה לאור
ושפה אַין רק בכי
אלפרד טניסון מתוך "In Memoriam"
רשמי התחושות הללו הם זיכרון דינמי הנצבע בצבעי העולם הפנימי. כאשר רשמי תחושות אלה מצטברים יש להם השפעה על תפיסתו של האדם את עצמו, ושל פעולתו בעולם.
אל שתי תחושות יסוד אלה יש להתייחס כאל אמהות-חוויה, המצויות ביחסים קיומיים של ניגוד-השלמה, קרי, הן מגדירות זו את זו באופן קיומי, חוויתי (מעצם מחויבות ההתקיימות שלהן זו לצד זו, ולא באופן לוגי בלבד).
1. א. חוויית הרע היא חלק בלתי-נפרד ובלתי-נמנע מן המציאות האנושית החל מרגעי לידתנו (ואף קודם לכן משך ההיריון).
היא מתקיימת לצד החוויה הטובה הבסיסית, משפיעה עליה ומושפעת ממנה. יתר-על-כן, שתי חוויות אלה מגדירות זו את זו במציאות הנפשית; ולימים מתקבעות ומובנות כחלקים פעילים במבנה האישיותי.
חוויה זו של הרע הבלתי-נמנע והבלתי-נפרד מן המציאות נכנה חוויית הרע הקיומי[2]. יש בהכרתה ובהכרה בה כדי להתוודע לפן מהותי בהוויה האנושית, שהיא הוויה של גריעה והמלאות.
ב. חווית הרע הקיומי היא אֵם הפחד הקיומי והייאוש הקיומי העלול להיגזר ממנו, החוויה הטובה הבסיסית היא אם האיווי הקיומי והתקווה הקיומית הנגזרת ממנה –
פחד ומשאלה המתקיימים בנו כרגיל כל חיינו (בצורות שונות).
( * לחוויה הטובה הבסיסית יש לייחד, כמובן, דיון מעמיק נפרד. יהיה בו גם כדי לאזן את הפסימיות שעשויה להשרות על מי מאתנו ההתמקדות בחוויית הרע הקיומי).
ג. חווית הרע הקיומי הראשונית מולידה בקרבנו תגובה המיועדת להרוס את החוויה הרעה ולהפטר ממנה. תגובה זו נוטה לשאת אופי של זעם ותקיפה.
בשלב שמבשילה יתר הבחנה, עשויה התגובה להתבטא בניסיון להעביר את החוויה הרעה אל מי שמזוהה כגורמהּ ולהרוס אותו.
את חווייתו של הכוח ההרסני, של הרוע הזה, הנובע מתוכי, אכנה חווית הרוע הפנימי. חריפות התגובה והחוויה של הרוע הפנימי כעוצמת חריפותה של חווית הרע הקיומי.
תגובה זו של הרוע הפנימי נעשית עצמה לגורם מאיים ולחלק מחוויית הרע הקיומי ולכך 3 סיבות:
הראשונה, אם הרוע מופנה אל עבר אובייקט משמעותי הרי נמצאתי הורס דבר-מה יקר לי, שאני אוהבו ואולי אף תלוי בו (למשל, הורה).
הראשונה, אם הרוע מופנה אל עבר אובייקט משמעותי הרי נמצאתי הורס דבר-מה יקר לי, שאני אוהבו ואולי אף תלוי בו (למשל, הורה).
השנייה, אם לאובייקט זה כוח פעולה (מציאותי או בדמיוננו), הרי יתכן וינקום בי שבעתיים.
השלישית, מי יערוב לי שכוח הרוע הזה לא יהפוך פניו ויפגע בי ויהרוס אותי?
חשיבותה של חווית הרוע הפנימי להבנת ההתפתחות גדולה. את הדיבור עליה ארחיב בהזדמנות.
2. א. החוויה הרעה הראשונית (בשלבי ההתפתחות המוקדמים) היא טוטאלית ובלתי מובחנת יחסית, ונחווית כהצפה המאיימת בפרוק.
ניתוחה המובחן יגלה כי היא עשויה לשקף מגוון צרופים של גורמים ותוצאות[3]: חסר, כאב, חרדה ובהלה, חוסר-אונים וייאוש.
ב. אצל האדם הבוגר עשויה החוויה הרעה להיות מובחנת יותר בשל בשלותן של מערכות פיזיולוגיות, ובשל התפתחות רגשית וקוגניטיבית. בשלות זו מאפשרת דיפרנציאציה: של השלם והפרטים; של חלק מן הסיבות והתוצאות; ובין העולם הפנימי והמציאות החיצונית. בשלות זו, יש בה ממד מפצל ומחבר בו בעת, פיצול המאפשר את היותנו בו-בזמן סובייקט ואובייקט. קרי, סובייקט, החווה את עצמו ופועל בעולם; ואובייקט, כמושא להתבוננות עצמית וללמידה.
יחד עם זאת, בתנאים של מצוקה וחרדה רבה גדלים שוב הסיכויים לחוות את החוויה הרעה באורח מציף, בדומה למתרחש בשלבים המוקדמים של ההתפתחות.
הבהרה: ראשי פרקים ואיורים מן הספרות
מטרת האיורים הספרותיים בהמשך להמחיש היבטים שונים בטקסט ולהעלות שאלות חדשות. אין ניתוח של קטעי האיור והם יכולים להשתבץ ביותר ממקום אחד. קוראים שאינם מעוניינים באיורים – המודפסים באות שונה ורקעם בתכלת – ידלגו להם.
ייטיב לעשות מי שיקרא את הטקסט בראשונה ללא האיורים, ובשנית עמם.
הקטע הבא נכתב בידי רומן רולן בשנת 1904, למרות תרגומו הארכאי משהו, הוא מדגים היטב את המצוקה של החוויה הרעה הראשונית:
"הילד, ששכב במיטה סמוך לאמו, החל שוב להתרגש. איזה מכאוב נעלם צף ועלה ממעמקי ישותו. התינוק כאילו התאמץ להלחם בו. הוא התכווץ, קמץ אגרופיו, קימט את עפעפיו. המכאוב הולך וגדל, לאט לאט, במנוחה, כאילו בטוח הוא בכוחו כי רב. הילד לא ידע מה זה היה לו, וגם עד אן יבוא לא ידע. נדמה לו, כאילו אין גבול וחוק למכאובו, ועד עולם לא יהיה לו קץ. והוא מתחיל לצעוק בקול מר, אמו מלטפת אותו בידיה הרכות – והמכאוב מתמעט. אבל הילד מוסיף לבכות, כי בכל זאת מרגיש הוא בו; המכאוב עודנו רובץ למולו, או שוכן בקרבו. מבוגר, הסובל כאבים, יוכל תמיד להגביל את ייסוריו ולהחליש את כוחם; כי יודע הוא מאין הם באים --- --- לא כן הילד: מקור תנחומים זה חסר לו, ואין הוא יודע להשלות בו נפשו. פגישתו הראשונה עם הייסורים היא טראגית יותר ואמיתית יותר. המכאוב נדמה לו בלי גבול ותכלית, כמו שאין הוא יודע כל תכלית לנפשו הוא; הוא מרגיש אותו בקרבו – והנה הוא שרוי בחיקו, שוכן בלבו, ושולט בכל בשרו. ואף אומנם כן הוא: הוא לא יצא עוד מן הגוף עד שיכרסמו ויאכלנו, עד תומו."
מתוך "ז'אן כריסטוף" לרומן רולן, עמ' 16-17, תרגם לעברית י. ה. ייבין,
הוצאת ברונפמן, 1977.
3. חקירתן והבנתן של חווית-הרע-הקיומי ושל החוויה-הטובה-הבסיסית חשובה לנו מארבעה טעמים:
הראשון, כדי להיעזר בידע זה למעט ככל האפשר את חווית הרע.
השני, כדי לסייע בריבוי החוויה הטובה בחיינו.
השלישי, כדי לאפשר לנו לחיות טוב יותר עם אותו חלק רע שהוא בלתי נמנע.
הרביעי, כדי לסייע במניעת עשית שימוש-לרעה בידי מי שהבנה זו מצויה בכליו.
4. עובדת מציאותה של חווית הרע הקיומי (למי שאינו חולק עליה...), יכולה להוות מקור לצער מצד אחד, ומקור לברכה מאידך גיסא.
(ברכה זו אין בה כדי לתת איזה צידוק שהוא, שלא לפעול למעט את הרע בחיינו ככל שניתן. ההצבעה על קיומו של הרע ועל השפעותיו בחיינו היא בבחינת תאור-מצב).
א. היא מהווה מקור לצער, קודם כל, משום שהיא מקשה על החיים. אך לא רק משום-כך, אלא משום שחווית הרע הקיומי, בהציפה שוב ושוב, עלולה להמית (דיכאון אנקליטי), עלולה לפרק (פסיכוזה), עלולה לאטום (קונכייה אוטיסטית), ועלולה להתגבר על החוויה הבסיסית הטובה ולהשתלט על תפיסת העולם של הפרט עד כדי אובדן כל תקווה.
במחזה "ווייצק" משבץ גיאורג ביכנר סיפור שמספרת סבתא לילדים.
הסיפור מדבר בעד עצמו:
"סבתא, ספרי.
סבתא: היה הייתה ילדה עניה ולא היה לה אבא ולא הייתה לה אמא והכל מת ולא נשאר איש בעולם.
הכל מת והיא הלכה הלוך ובכה יומם ולילה. ומאחר שלא נשאר איש בעולם רצתה ללכת לשמיים, והירח האיר לה פנים כל-כך, וכשהגיעה סוף-סוף לירח, היה הירח גזר עץ רקוב, ואז הלכה לשמש, וכשהגיעה לשמש, הייתה השמש חמנית נבולה, וכשהגיעה לכוכבים, היו הכוכבים זבובי זהב קטנים והיו תקועים כזבובים שתקע העיט בסבך, וכשרצתה לחזור לאדמה, הייתה האדמה סיר הפוך, והיא לבדה-לבדה, ואז ישבה ובכתה, והיא יושבת עד היום הזה, והיא לבדה לבדה.
מתוך "ווייצק" לגיאורג ביכנר, תרגום לעברית שמעון זנדבנק,
הוצאת "אור-עם", תל-אביב, 1982.
ב. מי שנתקבעה בו החוויה של פגיעה ושל כאב והוא שרוי בשלטונו של פחד קיומי, הווייתו נשארת או נעשית הוויה השרדותית[4]. אין זה מורה בהכרח על ייאוש ואובדן כל תקווה, אך הוא עלול להיות מכוון תמידית לאיתור סימני-סכנה ולהתגוננות מפני הפגיעה והכאב.
ההימנעות מן הפגיעה ומן הכאב היא מסממני ההתנהגות של המצוי בהוויה הישרדותית. הימנעות זו מושגת בדרכים רבות ושונות: לעיתים באמצעות דפוסים של קפיאה ושיתוק, צמצום אישיותי-רגשי ובריחה מפני שינוי ועשייה; עיתים באמצעות סוגי מתקפה שונים על הגורם המאיים; ועתים אפילו על-ידי ניסיונות לכבשו באמצעות חיזור ופיתוי.
ג. מידת השפעתה של חווית הרע הקיומי על האישיות תלויה במכלול מורכב של גורמים, חלקם מולדים וחלקם הקשורים בתנאים הסביבתיים ובנסיבות והארועים של חיינו לכל אורכם. ואולם, ניתן ליחס השפעה מכרעת לשנות חיינו הצעירות; החל מן ההריון והלידה, דרך תקופת הינקות והגיל הרך ועד לתקופת ההתבגרות והבגרות הצעירה. תאורטיקנים שונים ידגישו שלב או הבט כזה ואחר כגורם המכריע לדעתם, אולם, דומני, שחייבים להדגיש את הפן של תהליך השיכוב המצטבר. כלומר, כל צעד וכל כניסה לשלב התפתחותי חדש נעשים כאשר באמתחתנו צבירה מסוימת (כמותית ואיכותית) של חווית הרע הקיומי האישית שלנו. צבירה זו מצויה במאזן מסוים עם החוויה הטובה הבסיסית האישית שלנו בכל נקודת התפתחות נתונה. מאזן זה ורמת ההבניה שלו משפיעים על טיב התמודדותנו בכל שלב נתון. בד בבד אירועי השלב הנתון הופכים להיות שכבה נוספת, מצטברת, המשפיעה על אופן ההיקבעות וההבניה של חווית הרע הקיומי באישיותנו.
אין אפשרות פשוטה לקבוע האם, מתי ועד כמה התקבעה חווית הרע הקיומי כמבנה אישיותי דומיננטי וסטאטי או עד מתי ועד כמה ניתן להשפיע על אופן הקבעתה. אך נוכל להניח כי:
- ככל שחווית הרע הקיומי היא דומיננטית משלב התפתחותי מוקדם יותר, בעוצמה רבה יותר, וברצף מתמשך;
- וככל שפונקציות ההחזקה, ההכלה, הסינון והעיבוד (החיצוניות והפנימיות) כשלו בתפקודן;
- וככל שהחוויה הבסיסית הטובה ותחושת היותי בטוח ונאהב רופפות;
כך גדלים סכויי היקבעותה של חווית הרע הקיומי כחלק ממבנה אישיותי עמיד וקשיח יותר.
ד. אחד הביטויים להוויה זו, היא שהרע נתפס כדבר היחיד החזק והבטוח במציאות; או אז, כדי שלא להיות שרוי בחוסר-אונים ובכוננות אין-סופית לרע שיגיע, יידחף האדם לשיתוף- פעולה (מודע ושאינו-מודע) עם חוויות רעות על-ידי אימוץ של דפוסי התמודדות חבלניים.
למופע כזה שני פנים: האחד, יש בו כדי להיאחז במה שבטוח (אפילו הוא רע) ולאשרו, ובכך לקנות תחושה של שליטה והרגעה מסוימת של הפחד הקיומי. השני, יש בו נסיון חוזר ונשנה לשחזר את חווית הרע הקיומי, תוך התקיימותה של המשאלה כי הפעם יגבר הטוב.
ה. מצד שני מהווה עובדה זו מקור לברכה, משום שחוויית הרע הקיומי ויחסי הקיטוב שלה עם החוויה הטובה הבסיסית הכרחיים בהנעת תהליכי ההתפתחות והצמיחה. התנאים לכך מחייבים כי מינוניה ומשכיה של חווית הרע הקיומי יאפשרו היקבעותה של החוויה הטובה הבסיסית כגורם מייצב, פעיל ומניע. איזון מסוים זה (בין חווית הרע הקיומי לבין החוויה הבסיסית הטובה) שונה מאדם לאדם והוא חיוני, גם אם קשה למוד אותו או לאומדו.
יחסי הקיטוב בין החוויה הבסיסית הטובה לבין העדרה וחווייתו של הרע הקיומי (והתנועה הנוצרת בין הקטבים) הם מולידי הייצוג המנטלי והפנטזיה, הם אבות התפיסה של הגבול, הזמן, ההתכוונות והחשיבה הסיבתית, והם מניעי הלמידה. (נושא זה ראוי כמובן ליריעה רחבה בחיבור שיעסוק בחוויה הבסיסית הטובה ובפן ההמלאות של הגריעה).
5. גם מי שמתקשה לקבל את ההנחות בדבר חווית הרע הקיומי, הבלתי-נמנע וההכרחי להתפתחות האנושית, יסכים, דומני, להנחה כי כדי להתפתח באופן תקין זקוק האדם ליכולת להכיל את החוויה הרעה בחיים, כלומר, לשאת את חוויות החסר, הכאב, חוסר האונים, החרדה, הייאוש, התסכול והפגיעה.
חוויות אלה נובעות מן הפער שבין הצרכים והמשאלות השונים שלנו לבין המשאבים המוגבלים במציאות, והיכולת, המוגבלת גם היא, לספקם. רובד בסיסי בחוויות אלה נובע מעצם סופיותם של החיים ומחוסר הוודאות הקיומי (החיים והידיעה הם עצמם משאב מוגבל).
יכולת נשיאה זו, שתיארנו, נכנה יכולת ההכלה של חווית הרע הקיומי.
וויניקוט תיאר את יכולת ה"החזקה" של החוויה, ביון תיאר את פירושו שלו ליכולת ההכלה (ל"יחסי מכל-מוכל") ואוגדן קרא בשניהם ופיתח את רעיונותיהם. גם "הפונקציה ההורית המתווכת" חיונית למרחב זה של התמודדות , אך לכך נדרשת יריעה משל עצמה. בהמשך דבריי אכנה לעתים בשם הכלה את המערך ההחזקתי-ההכלתי- המתווך כולו.
6. אצל האדם הבוגר מתבטאת יכולת ההכלה באפשרות לשאת את החוויה הרעה או את התערובת הקשה של תחושה טובה ורעה יחדיו, מבלי להתמוטט או מבלי להגיב מיד ובאורח אוטומטי באחת הדרכים הבאות:
בפעולה המשליכה את ההרגשה הרעה ממני והלאה (לדיון בהשלכה הכורכת הזדהות, קרי, הזדהות השלכתית נוסח תורות יחסי אובייקט נדרש דיון נפרד);
או בהתעלמות מחלק זה של מציאות חיי והכחשתו;
או בסילוף המציאות על-ידי בריאת אשליה של מציאות חלופית.
יכולת ההכלה היא סוג של מפגש בין החוויה הרגשית וביטויה לבין התאפקות, המאפשרת החזקה של החוויה, סינונה, עיבודה ועיכולה, ועושה את האדם שולט בחוויה תחת היותו נשלט על ידה.
ההכלה מאפשרת התבוננות במתרחש וקיום של דיאלוג עם החוויה, דיאלוג העשוי להוליד אפשרות בחירה. ההכלה מאפשרת שמירה על איזונן של חווית-הרע-הקיומי ושל החוויה-הבסיסית-הטובה, ולכן היא שומרת גם על התקווה.
7. א. אצל התינוק, הילד, המתבגר הצעיר, וכל מי שמתקשה בהחזקה ובהכלה, יש צורך בהכלה חיצונית. מישהו אשר יזהה את הצורך וימלא את הפונקציות של ההכלה, הסינון והעיבוד. הצעיר, הגדל בתנאים סבירים, מפתח בהדרגה יכולת הכלה עצמאית ונזקק פחות להכלה חיצונית. אלה שהתפתחותם נפגעה יזדקקו להכלה חיצונית מקפת יותר ורציפה.
יחד עם זאת, הכל זקוקים למידה של הכלה חיצונית משך החיים. (ראה גם סעיף 12 ג').
ב. אצל הצעיר, או אצל המתקשה בהכלה עצמאית, החוויה-הבסיסית-הטובה תלויה במידה מכרעת באחר משמעותי המשמש כמנגנון מתווך בינם לבין המציאות.
אצל הבוגר החוויה-הבסיסית-הטובה משקפת תפקוד בחסות עקרון המציאות וקיומם של כוחות אני ושל תובנה.
8. האבל על אובדן בעל משמעות ומקום בעולם הפנימי, הוא דוגמא לאירוע בחייו של אדם, המפגיש אותו במלוא העוצמה עם חווית הרע הקיומי. משול הדבר לעקירה של איבר מאברי הנפש. יכולת ההכלה של הפגיעה והכאב עומדת כאן במבחן עליון.
צעירים ומבוגרים מתמודדים עם אובדן בדרכים שונות מאוד המשקפות את דפוסי- ההתמודדות האישיים ואת אורחות התרבות בה הם חיים. נמצא בקרב האבלים את כל קשת האמצעים והדפוסים: למן התפרקות ועד לאיפוק מוחלט ותפקוד יעיל ללא ביטויים חיצוניים לאבל הפנימי; דרך הלם, נסיגה והתפרצויות זעם; מחלה, דיכאון ופגיעה עצמית; הכחשה, וניסיונות מאניים ומאגיים לברוא מציאות מושלית; (אין כאן ניסיון ליצור איזה רצף !).
לא רק יכולת ההכלה של הפגיעה והכאב עומדת כאן במבחן עליון, גם יכולת ההכלה של הסובבים את האבל - המצוי לעתים במשבר ואינו כתמול שלשום - נמצאת לא אחת בבחינה מכרעת.
(ראה גם סעיף 10 א' וב' על רפרטואר הדפוסים המשרת את כולנו, ועל מצבים בהם יש מי שנחוצה לו התמודדות הנחשבת לרגרסיבית).
בספרו "יוסף ואחיו" מתאר תומס מאן את שהתחולל בנשמתו הפצועה של יעקב כאשר קיבל את הבשורה המרה כי טרוף טורף בנו אהובו, יוסף. נפשו נטרפה.
הוא פשט את בגדיו, ישב אצל האדמה, זרה אפר על גופו העירום, גרד את עורו ובשרו בשבר-חרס, בכה וצעק והתאונן וקונן, שאל את נפשו למות ולהתאחד עם בנו, תכנן לרדת שְאוֹלָה מחופש לאֵם כדי לחלץ משם את יוסף, גהר אל ערימת חומר להפיח בה רוח חיים, לברוא מחדש את בנו, כמעשה אלוהים.
כל אלה לא השיבו את יוסף.
אחר כל הדברים האלה לבש יעקב שק ובאבלו הרהר רבות במות יוסף. הוא עשה את תמונתו שלימה ושוחקת "וכך שמר את יוסף טוב-תואר וטוב-חן... בן השבע-עשרה, שנסע מבית אביו רכוב על חולדה הצחורה. בלתי- נפגע ובלתי-משתנה, בלתי מזדקק לדאגת אביו ובן שבע עשרה תמיד..."
"יוסף ואחיו" לתומס מאן, תרגם לעברית מ. בן-שאול,
ספרית-פועלים, תל-אביב 1958.
9. א. חווית הרע הקיומי (כנזכר בהנחה הראשונה) היא הקוטב המנוגד אבל גם המשלים של החוויה הטובה הבסיסית. בכך מתגלים פניה הכפולים של המציאות או ביתר דיוק האופן בו אנו לומדים לחוות את המציאות (הפנימית והחיצונית) דרך שתי תחושות היסוד: התחושה הטובה והתחושה הרעה.
חשוב להבין כי השימוש כאן במושגים טוב ורע אינו של שיפוט מוסרי או אתי אלא של שיפוט קיומי, חוויתי, סובייקטיבי.
למעשה המציאות מורכבת יותר, היא אינה כפולת פנים, היא מרובת- פנים, והיא נחשפת בפנינו בהדרגה עם תהליך הגדילה. תחילה תמונת העולם היא בלתי מובחנת יחסית. אחר-כך האני סודר אותה בכליו הראשוניים ביותר והיא נחצית לשניים, לקיטוב שבין החוויה הטובה והחוויה הרעה. (אני שבע - העולם טוב, הרעב משתולל בתוכי - העולם רע. אמא מחייכת אלי - העולם טוב, אמא כועסת עלי - העולם רע).
אחר-כך אנו מסוגלים להבחין כי ישנן תופעות בחיינו שהן בו-בזמן גם טובות וגם רעות ומתעוררת בתוכנו אמביוולנציה, ועמה הצורך להתמודד עם המתח הנוצר בין התחושות המקוטבות. (אמא שלי היא אותה האישה הגורמת לי לאהוב אותה ולשנוא אותה, או אמא שלי היא אותה אישה שנחווית גם כאוהבת אותי וגם כשונאת אותי). מתח זה נחווה כתחושה רעה; מהווה חלק מחוויית הרע הקיומי; ומצריך יכולת הכלה של הקיטוב.
מרגע זה, בו תמונת העולם מורכבת מתופעות שונות, אשר לכל אחת מהן בו-בזמן היבטים טובים והיבטים רעים גם יחד, הרי אנו מצויים במציאות מרובת-פנים. כלומר, במציאות שבה עובדות רבות ומגוונות, המשתמעות לנו לפעמים כתואמות זו לזו, לפעמים כשונות או בלתי קשורות זו לזו, ולפעמים כסותרות ומתנגשות. ריבוי המשמעויות, ודאי חוסר ההבנה או הסתירות, יוצרים בנו חוויה לא טובה.
אנו מזהים, אפוא, עתה חוויות רע קיומי משני סוגים: חווית רע הנוטה להיות טוטאלית, וחוויה רעה הנובעת מתערובת היוצרת אמביוולנציה.
שפינוזה עסק ב"תורת המידות" שלו בחיי-הנפש ובטיב ה'אמוציות'. בהיותו בן שש שנים התייתם שפינוזה מאמו. יש הגורסים כי הגותו הפילוסופית-פסיכולוגית שקפה את האובדן, הן כתהליך והן בתוכן. תורתו הקדימה את פרויד בהתייחסה לאובדן האובייקט האהוב כיוצרת אמביוולנציה. (פרויד, במכתב משנת 1931 מודה בהשענות על "הדוקטרינה של שפינוזה".)
ה"משפטים" הבאים מצביעים, אולי, על העיבוד האינטלקטואלי של שפינוזה לאובדן, כאמצעי הכלה הן לחווית הרע הקיומי והן לאמביוולנציה ולרבוי-הפנים הרגשי-קוגניטיבי אליהם נחשף בטרם עת:
משפט י"ב
הנפש שואפת, עד כמה שאפשר, לדמות לה כל שמרבה או מפתח את כוח-פעולתו של הגוף.
משפט י"ג
כשהנפש מדמה לה איזה דבר שממעט או מעכב את כוח-פעולתו של הגוף, היא שואפת, עד כמה שאפשר לה, להיזכר בדברים המפקיעים את מציאותו של זה.
מתוך תורת המידות לברוך שפינוזה, בפרק 'על מקור ההפעלות וטבען'. הוצאת מסדה 1967.
התרגום לעברית בידי יעקב קלצקין. בשל ארכאיות השפה אביא את ההמשך בגרסה האנגלית.
Prop. 14.
If the mind were affected at the same time by two emotions, when afterwards it is affected by one of them it will also be affected by the other.
Prop. 15.
Anything can accidentally be the cause of pleasure, pain, or desire.
Prop, 16.
From the fact alone that we imagine anything which has something similar to an object which is wont to affect the mind with pleasure or pain, although that in which the thing is similar to the object be not the effcting cause of those emotions, nevertheless we shall hate or love it accordingly.
Prop. 17.
If we imagine a thing which is wont to affect us with the emotion of sadness to have something similar to another thing which equally affects us with the emotion of pleasure, we will hate and love that thing at the same time.
Prop. 18.
A man is affected with the same emotion of pleasure or pain from the image of a thing past or future as from the image of a thing present.
Prop. 19.
He will be saddened who imagines that which he loves to be destroyed: if he imagines it to be preserved he is rejoiced.
Spinoza b., Ethics: 'origins and nature of emotions', London: Dent. (1970, orig. 1672?)
ב. אל לו לדיון בריבוי-הפנים של המציאות להטעותנו: ריבוי פניה של המציאות הוא בראש ובראשונה ריבוי הפנים של המציאות הנפשית – של העולם הפנימי, בו משתקף גם ריבוי-הפנים של המציאות החיצונית.
אישיותנו וזהותנו העצמית מתגבשות טיפין-טיפין, חלקים חלקים, באמצעות תהליכים מתמידים של דיפרנציאציה ואינטגרציה. חלקים מסוימים מבשילים מתוכנו פנימה ויוצאים מן הכוח אל הפועל. חלקים אחרים נרכשים באמצעות חיקוי, הזדהות ולמידה מן החוץ. באלה גם באלה יש מידות שונות של השלמה והרמוניה ומידות אחרות של סתירה ושל קונפליקט. בקיעתה של שן ראשונה והסבל הכרוך בה, יכולה להיות דוגמא טובה לחווית רע קיומי שמקורה כולו פנימי. הרצון העז לשמור על עצמאות ולבטא את העצמיות עלול להתנגש עם ההזדקקות לאחר והצורך לקבל עזרה. כבר בגיל שנתיים נצפה בפעוט העונה ב"לא!" להצעת ההורה לאכול דבר-מה אהוב עליו; ובאופן המעורר בנו חיוך, ידיו תשלחנה אל הצלחת עוד טרם סיים את מחאתו. ריבוי הפנים מוסיף וגדל עם הצטרפות התלבטויות של המצפון.
השאלות השונות הקשורות ביכולת ההכלה של חווית הרע הקיומי ושל ריבוי-הפנים במציאות חלות על ההשתקפות ה"דו-פרצופית" של המציאות (פנימה וחוצה).
10. א. מן ההיבט ההתפתחותי נוכל לומר כי ההתמודדות של האדם עם ריבוי הפנים של המציאות נעשית בשלבים. כל שלב הוא הישג התפתחותי בעתו; והוא מוביל לשלב הבא אחריו, שהוא משוכלל ממנו ומאפשר מפגש ישיר יותר ואמיתי יותר עם המציאות.
פיצולו של העולם לשניים, הטוב והרע הדיכוטומיים, הוא הישג עצום עבור האני הצעיר המתפתח, שכן זו הבחנה ראשונה בעולם העשוי להישאר כאוטי וחסר פשר . פיצול זה יהפוך לבעייתי ואף לפתולוגי אם יתקבע כאופן הבלעדי או הדומיננטי לתפוס את העולם.
בד בבד יש להבין ולקבל בהבנה כי דפוס זה ימשיך וילווה את תפיסתנו את העולם כל ימי חיינו, ודאי במצבים של עמימות וחרדה. ככלות הכל, המבנה הבינארי הוא ממבני-היסוד בעולם הטבע ובתשתית פעולתם של הגוף, של המוח האנושי ושל החשיבה האנושית.
כל האופנים שרכשנו במהלך ההתפתחות להתמודדות עם חווית הרע הקיומי מצויים באמתחתנו גם כאשר בגרנו: זריקתה החוצה של החוויה הרעה; הפניה אל מישהו אחר שישמש לנו מכל חיצוני; הפיצול; ההזדהות ההשלכתית, הכחשת חלקים מן המציאות; סילוף המציאות על-ידי יצירת מציאות מדומה-אשליתית; וכמובן, יכולת ההכלה הבשלה.
יכולת ההכלה הבשלה מאפשרת השהיה של התגובה האוטומטית, סינון ועיבוד החוויה, הפעלת שיקול-דעת ובחירה. גם בקרב המבוגר הבשל ממשיכה לפעול המשאלה לפשט את העולם ולעשותו בהיר, אחיד ובטוח. התפיסה הבוגרת נצבעת בהשראתה של המשאלה ולעיתים, באורח בלתי-מודע, מניעים דפוסי ההתמודדות המוקדמים את התנהגותנו בכיוון זה.
אנו יודעים היטב כי יש מי שעושים שימוש לרעה בהבנתם של התהליכים והדפוסים הללו; ומנצל הבנה זו באופן מניפולטיבי בכדי לשלוט באחר ולהניע אנשים לצרכיו. (ראה סעיף 3 הטעם הרביעי)
אינדיקציה אפשרית חשובה לבחינת טיב הבחירה של דפוס ההתמודדות היא מידת נוכחותם של רכיבים חבלניים. רכיבים המעידים עד כמה דפוס ההתמודדות מסוכן לאדם, מסוכן לסביבה או מסוכן לשניהם.
ב. בתנאים "רגילים" יקל עלינו להצביע על יכולת ההכלה הבשלה כאפשרות המתאימה (האדקווטית), אולם בנסיבות אחרות, דווקא האפשרות להפעיל דפוס התמודדות ראשוני, אפילו רגרסיבי, יכולה להתגלות כנכונה לאדם המסוים בנסיבות הייחודיות. למשל, חלה אדם במחלה סופנית וזמנו קצוב. יש מי שייטב לו לדעת את כל העובדות לאשורן, כדי שיוכל לעשות בזמן שנותר את מה שחשוב עבורו, בכלל זה להיפרד מן החיים. יש מי שייטב עבורו להאמין כי יוכל, למרות הכל, למחלה ואמונה זו, שסבירותה הרפואית נמוכה, מאפשרת לו הקטנת הסבל וניצול הזמן שנותר לו באופן הטוב ביותר; ומי ידע באילו מקרים אכן התרחש הבלתי-סביר והחולה אכן התגבר על המחלה?
עבור ניני, ילדה שהוויתה הפכה להשרדותית היה צורך בדפוס התמודדות ראשוני. כאשר השתנו תנאי- חייה – קבלה, הכלה, עמדה הורית-דיאלוגית – אמצה בהדרגה דפוסי התמודדות אחרים:
בערב גשום וחשוך ישבה משפחת המומינים מסביב לשולחן, עסוקה במיון וניקוי פטריות שקטפו באותו יום. …לפתע נשמעו כמה נקישות קלות על השמשה, ומבלי להמתין לתשובה נכנסה די-נורה, …אחר-כך פתחה את הדלת וקראה לתוך הגשם: "בואי, בואי."
"את מי הבאת?" שאל מומינטרול.
…"קוראים לילדה ניני." והיא הוסיפה להמתין ליד הדלת הפתוחה. איש לא הופיע.
"נו, מילא," אמרה ומשכה בכתפיה; "שתשאר בחוץ אם היא מתביישת."
"אבל היא תרטב, לא?" דאגה מומינאמא.
,כנראה שזה לא חשוב למי שאינו נראה," השיבה די-נורה והתיישבה לידם. המשפחה הפסיקה לנקות וחכתה להסבר.
"כידוע לכם, אנשים הופכים בנקל לבלתי נראים אם מבהילים אותם לעתים קרובות מדי, …ובכן, גם ניני הזאתי נבהלה נורא; עשתה לה את זה דודה אחת, שטפלה בה ללא אהבה. פגשתי את הדודה הזאת, והיא באמת איומה. לא סתם טיפוס רגזני, דבר שאפשר היה לסבול, אלא פשוט עוקצנית וקרה כמו קרח. …היא עקצה את ניני בלי הרף, מבקר ועד ערב, עד שהילדה החלה דוהה ומטשטשת בהדרגה, ולבסוף הפכה לבלתי נראית. ביום שישי שעבר נעלמה לחלוטין. הדודה מסרה לי אותה בטענה כי בשום פנים לא תהיה מסוגלת לטפל בקרובי משפחה שאי אפשר אפילו להבחין בהם. …לקחתי את ניני אלי הביתה, וכעת אני מביאה את הילדה אליכם כדי שתחזור כאן להיות נראית. …ובכן אמרה די-נורה, הנה המשפחה החדשה שלך. הם קצת טפשים לפעמים, אבל בסך הכל הם טובי לב."
"האם היא מדברת?" שאל מומינאבא.
"לא. אבל הדודה קשרה פעמון כסף סביב צווארה כדי שידעו היכן היא נמצאת."
…"יש לכם מושג מה עושים כדי שתהיה שוב נראית? שאל מומינאבא בדאגה.
…"איני סבורה כך," אמרה מומינאמא; אולי היא רוצה להיות בלתי נראית לזמן-מה. די-נורה אמרה שהיא ביישנית. לדעתי עדיף להניח לה, עד שנמצא פתרון טוב יותר."
וכך אמנם עשו."
מתוך "מעשה בילדה בלתי נראית"
בתוך "סיפורי משפחת החיות המוזרות" לטובה ינסון,
הוצאת הדר, תל-אביב, 1988.
וויניקוט היה זה שסייע לנו לראות את ההבדל המהותי בין רגרסיה אל המקום של הכישלון ההתפתחותי לבין הנסיגה אל המקום האחרון בו חשנו ביטחון. אבחנה חיונית בין שני סוגי רגרסיה.
11. ככל שאנו גדלים ומתפתחים כך מפגש אמיתי וישיר עם המציאות כמות-שהיא מצריך יכולת להכיל היבטים שונים ואף סותרים של המציאות ובכללם את חווית הרע הקיומי.
אנו נדרשים להכיל ריבוי-פנים תחושתי-רגשי בדמות תחושות ורגשות שונים ואף סותרים -
הכלה רגשית.
אנו נדרשים להכיל ריבוי-פנים קוגניטיבי בדמות הנחות וטיעונים שונים ואף סותרים -
הכלה קוגניטיבית.
אנו נדרשים להכיל ריבוי-פנים ערכי בדמות עמדות סותרות שלכל אחת הצדק שלה -
הכלה ערכית.
אנו נדרשים להכיל ריבוי-פנים התנהגותי בדמות מעשים שונים ואף מנוגדים שעלינו לעשות, מעשים העלולים לבוא בסתירה עם צרכים, רגשות, ציפיות ועמדות של עצמנו ושל אחרים -
הכלה התנהגותית.
* גם לחלוקה זו, בת ארבע קטגוריות של הכלה, יש פן הסותר את עצם ההפרדה בין הרגשי, השכלי, הערכי וההתנהגותי.
יכולת ההכלה של חווית הרע הקיומי ושל ריבוי-הפנים במציאות הפנימית והחיצונית מאפשרת הסתגלות טובה יותר לשינויים הנכפים עלינו, ומאפשרת יוזמה והתחדשות מתוך בחירה ושיקול-דעת. יכולת ההכלה מהווה כאן תשתית לתהליכי-הלמידה ולהעזה הכרוכה בהתנסות וביצירה.
12. חווית הרע הקיומי יכולה, כאמור, להשתלט על המציאות הנפשית ולדחוף את האדם להישאר בהוויה הישרדותית מתמשכת או מובנית ומקובעת. לחילופין היא יכולה לשמש בשירות פונקצית ההישרדות הנחוצה לו בעתות חירום.
כאשר חווית הרע הקיומי מוכלת ומעוכלת ואינה הופכת למבנה אישיותי סטאטי, דומיננטי, קשיח ופעיל, היא מהווה חלק מן המכלול האישיותי המבטא את עקרון המציאות. חוויה זו יכולה להזין את דפוסי ההתמודדות של האדם ואת פעילותו היוצרת- האומנותית וההגותית.
במקרים אחרים, היצירה עצמה עשויה להוות דפוס התמודדות של האדם עם חווית הרע הקיומי.
טד יוז יוצר מתוך מודעות עמוקה לחוויית הרע הקיומי. האם חוויה זו מזינה את יצירתו? האם היצירה מאפשרת התמודדות עם חווית הרע הקיומי? אולי זו גם זו?:
חקירה בפתח הרחם
של מי הרגליים הכחושות האלה? של המוות.
של מי הפנים הזיפיות, החרוכות האלה? של המוות.
של מי הריאות-הפועלות-עדיין האלה? של המוות.
של מי סרבל-העבודה של השרירים? של המוות.
של מי הקרביים הסתומים האלה? של המוות.
של מי המוח המפוקפק הזה? של המוות.
כל הדם המטונף הזה? של המוות.
עיני היעילות המזערית האלה? של המוות.
הלשון הקטנה והמרושעת הזו? של המוות.
רגעי הערנות המקריים האלה? של המוות.
ניתנו, נגנבו, או מוחזקים עד המשפט?
מוחזקים.
של מי כל האדמה הגשומה, הקשה הזאת? של המוות.
של מי כל החלל? של המוות.
מי חזק מן התקווה? המוות.
מי חזק מן הרצון? המוות.
חזק מן האהבה? המוות.
חזק מן החיים? המוות.
אך מי חזק מן המוות?
אני, כנראה.
עבור עורב.
מן המחזור "עורב" לטד יוז מתוך "שועל המחשבה",
תרגמה סבינה מסג. הוצאת שוקן, 1996.
13. היכולת להכיל את חווית הרע הקיומי חיונית לכל; לכל תינוק בריא ושלם, לכל ילד ונער "רגילים" ולכל מבוגר "נורמלי". זאת אף אם ניקח בחשבון כי אנשים "נורמלים" נבדלים זה מזה באורח קונסטיטוציונלי (של המערוכת המולדת) בתכונות רבות הקשורות ביכולת ההכלה. הבדלים, כמו למשל, בסף התגובה לגירויים, בעוצמת התגובה ובמשך התגובה. וודאי נכון הדבר, כאשר מדובר ברמת החרדה המולדת או ברמת התוקפנות עמה נולד כל אחד.
ואולם, כאשר מדובר בילד שלקה המצוי בסיכון, או כאשר ילד מתפתח בסביבת גידול לקויה ומסכנת, או כאשר ילד שלקה גדל בסביבה לקויה, הרי הצורך בפיתוח יכולת ההכלה של הרע הקיומי גדל - בבחינת קל וחומר בהשוואה לילד הרגיל. במונחים של פרטים בסיכון או של קבוצות בסיכון דרושה, כמובן, דיפרנציאציה או אבחנה מבדלת בין הפרטים והקבוצות המצויים בסוגים כה שונים של סיכון. אך מעבר להבדלים, יכולת ההכלה של חוויית הרע הקיומי חיונית לכולם; בין אם מדובר בסיכון גלוי או פוטנציאלי, סיכון הטמון בילד או בסביבה.
משהבנו את הצורך האוניברסלי בהכלת חווית הרע הקיומי ואת נחיצותה הרבה בקרב פרטים ואוכלוסיות בסיכון, אזי האבחנה המבדלת תעמוד לנו בבואנו לשקול איזו הכלה ספציפית דרושה לכל אחד ואחד.
ג'ון סטיינבק מתאר בקטע הבא ילד שלקה, הגדל בסביבה לקויה, ופוגש בקהילה מבוגר זר ההופך בהדרגה להיות משמעותי (ראה אודות מבוגר משמעותי ותפקידו בסעיף הבא – 14) :
"פראנקי החל לבוא למעבדת ווסטרן-ביולוג'יקל כשהיה בן 11. במשך שבוע בערך הוא עמד בחוץ ליד דלת המרתף והביט פנימה. ואז יום אחד הוא עמד בפנים, מעבר לדלת. עשרה ימים לאחר מכן הוא היה בתוך המרתף. היו לו עיניים גדולות מאד ושערו – רעמה כהה, מלוכלכת, סבוכה. ידיו היו מזוהמות. הוא הרים שאריות חומר אריזה ושם אותן בתוך פח אשפה ואחר כך הביט אל דוק שישב ושם תוויות מזהות על בקבוקי דגמים המכילים יללה אדמדמה. לבסוף הגיע פראנקי אל שולחן העבודה ושם את אצבעותיו המלוכלכות עליו. שלושה שבועות נדרשו לפראנקי להגיע עד לכאן, והוא היה מוכן להימלט בכל רגע.
ואז באחד הימים, פנה אליו דוק. "מה שמך, בחור?" - "פראנקי."
- "איפה אתה גר?" - "שם למעלה," והוא סימן אל מעלה הגבעה.
- "ולמה אתה לא הולך לבית ספר?" - "אני לא הולך לבית ספר."
- "למה לא?" - "הם לא רוצים אותי שם."
- "הידיים שלך מלוכלכות. אתה לא מתרחץ אף פעם?"
פראנקי נראה נדהם ואחר כך ניגש אל הכיור ושפשף את ידיו, ותמיד אחרי כן היה רוחץ את ידיו ומשפשף אותן עד שהאדימו יום יום.
והוא בא אל המעבדה יום יום. היה זה קשר שלא היו בו דיבורים רבים. בשיחת טלפון בירר דוק ומצא כי פראנקי דיבר אמת. לא רוצים אותו בבית הספר. הוא לא יכול ללמוד והיה משהו שלא כשורה בקואורדינציה שלו. לא היה מקום בשבילו. הוא לא היה מפגר, לא מסוכן, והוריו, או ליתר- דיוק אמו, סירבה לשלם להחזיק אותו במוסד. --- ---
דוק שאל: "למה אתה בא לכאן?"
- "אתה לא מכה אותי או נותן לי מטבע של חמישה סנט," אמר פראנקי.
- "הם מכים אותך בבית?"
- "יש שם 'דודים' שכל הזמן מסתובבים בבית. אחדים מכים אותי ואחדים נותנים לי מטבע ואומרים לי להסתלק."
- "איפה אביך?" - "מת," אמר פראנקי במעומעם.
- "איפה אמך?" - "עם ה'דודים'."
דוק גזז את שערו של פראנקי וסילק מעליו את הכינים. בחנות של לי צ'ונג הוא קנה לו בגדי עבודה חדשים וסוודר פסים ופראנקי נהיה לו לעבד.
"אני אוהב אותך," אמר פראנקי באחד הימים. "כמה שאני אוהב אותך!""
מתוך "סמטת השימורים" לג'ון סטיינבק (עמ' 57-58), תרגם לעברית משה זינגר,
זמורה-ביתן, תל-אביב, 1993.
14. א. לטיב הדיאלוג בין מבוגר משמעותי לבין הצעיר האנושי - התינוק, הפעוט, הילד, המתבגר והבוגר הצעיר - תפקיד מכריע בפיתוח יכולת ההכלה של חווית הרע הקיומי. הורים הם, כמובן, המועמדים הראשונים לתפקיד זה. לטיב הדיאלוג עמם השפעה מכרעת על התפתחות ילדיהם וחיוני להשקיע יותר בלימודו ובשיפורו.
ואולם, בצד זאת, איננו מקנים מידה מספקת של חשיבות לטיפוח טיב הקשר שבין צעירים למבוגרים משמעותיים הנמצאים במעגלי החיים השונים של הצעיר: במשפחה, במוסדות החינוך, בקהילה ובחברה.
מבוגר כזה, אף שאינו הורה ואינו חבר, משלב בקשר עם הצעיר וביחס אליו רכיבים הוריים וחבריים הבאים לידי ביטוי בעמדה דיאלוגית
המכבדת את עצמיותו ועצמאותו;
מכילה ומקשיבה באורח אמפתי לצרכיו, חששותיו ומשאלותיו;
ומכוונת ומתווכת על-ידי הזמנה למבט מזוויות ראיה וחשיבה שונות
על בסיס ניסיון החיים שנצבר.
נוכחותו של מבוגר משמעותי, בעל "עמדה הורית-דיאלוגית" מכילה ומתווכת, יוצרת הזדהות והפנמה הדרגתית של העמדה ההורית-דיאלוגית אצל הצעיר ומסייעת :
1) בפתוח יכולת ההכלה (ראה תת-סעיפים ב' וג' להלן) של תסכול, של אמביוולנציה ושל מציאות מרובת-
פנים; ובפיתוח היכולת האמפתית.
2) בגיבוש רשות אוטונומית של רצון ושל פעולה.
3) בחיזוק תחושת הערך העצמי.
4) במניעת פיתוחם של דפוסי התמודדות חבלניים ובחיזוק דפוסי התמודדות בונים.
ב. עם הגדילה ועם התפתחות מערכות יחסים אישיים ותפקידיים ראוי להבחין בין יכולת ההכלה העצמית (זו הכוללת עמדה אמפתית כלפי עצמי) לבין יכולת ההכלה את האחר (זו הכוללת עמדה אמפתית כלפי האחר). זו, האחרונה, קשורה קשר הדוק בטיב יחסי ההכלה והאמפתיה שהיו ויש לאדם עם הדמויות המשמעותיות לו.
ג. ממד שלישי, חשוב לא פחות , הוא המוכנות להיות מוכל על-ידי אחר. בשונה מהיות מוכל בקשר הראשוני, הכוונה כאן היא למוכנות להיות מוכל על-ידי אחר כמרכיב בקשרים חבריים ובמערכות יחסים קרובות ואינטימיות.
מוכנות זו, אם נפגעה, ניתן לשקם. ברי כי לטיב הדיאלוג עם דמויות משמעותיות עשויה להיות השפעה מכרעת בתיקון היכולת להיות מוכל.
15. הרעיונות הקשורים בחווית הרע הקיומי, ביכולת ההכלה של מציאות מרובת-פנים ובעמדה הדיאלוגית הם רעיונות פשוטים. יישומם הוא המצריך כוח-רצון ודורש מאמץ של למידה עצמית והתכוונות אל הזולת. הכרתם ובדיקתם של המושגים הללו בחיינו-אנו הם שלב הכרחי כדי להפוך את הלמידה אודות עצמנו ואת הרעיונות האלה לאמצעי צמיחה.
הכנסתם של המושגים הללו ל"שפה" בה אנו מדברים חשובה, אך עלינו להיזהר פן יהפכו למטבעות-לשון ריקות ולמונחים הנהגים באורח מוכלל, שגרתי וסתמי. לחילופין, אפשר לעשותם למושגים פעילים, למילים בעלות חיוּת, לׅכְלֵי-עבודה.
עבור מחנכים, יועצים ומטפלים, השלב הבא הוא הקניית השפה החיה של המושגים הללו
לאוכלוסיות בסיכון ולאנשים העובדים עם אוכלוסיות בסיכון.
ניתן לעשות זאת על-ידי למידה משותפת של הנושאים שנדונו כאן, בדרך דיאלוגית ותוך פיתוח היכולת להחזיק ולהכיל את חווית הרע שבעולמם הפנימי ואת המציאות מרובת-הפנים שבחייהם.
נוסף על עבודה אישית, עבודה קבוצתית מונחית עשויה להוות אמצעי מתאים לניהול שיח כזה בשל:
ריבוי הפנים שבקבוצה;
עושר פוטנציאל הלמידה שטמון בה;
התמיכה שהקבוצה והמנחה יכולים לספק;
הצורך להתמודד עם הכלה של עוצמות רגשיות חזקות העולות בקבוצה;
וה"מודלינג" של המנחה.
כך ייעשו הלמידה שלהם אודות עצמם והמושגים הללו לכלי תובנה, גדילה ועשייה.
טקסט זה נכתב בכתיבה דחוסה. מומלץ, לקוראו באיטיות ולנהל עמו שיח.
[1] מקורו של חיבור זה בראשי פרקים להרצאה בפני עמיתי הג'וינט, עמותת אשלים למען ילדים ונוער בסיכון. מכון ברוקדייל, ירושלים, 4.3.1999
[2] באומרי קיומי, כוונתי שהוא אימננטי להוויה האנושית, שייך לקיומו, אקסיסטנציאלי.
[3] מבלי להיכנס כאן לעובי הקורה של בעיית הסיבה-תוצאה הרי: גורמים יוצרים תוצאות; התוצאות הופכות בעצמן להיות גורם המוליד תוצאות...
[4] "הווייתו נשארת" - אם נמצא בשלב התפתחותי מוקדם בו שלטת ההוויה ההישרדותית באופן טבעי.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה