שוליית הקוסם לוולפגנג גתה – מבט התפתחותי
צבי עמלי
בין כתביו הרבים של יוהן וולפגנג גתה נמצא שיר קטן, אשר קבל את עיקר פרסומו בשל מוסיקה, ששמש לה מקור השראה ובשל סרט מצויר בכיכובו של מיקי-מאוס. שיר זה הוא "שולית הקוסם". (המוסיקה מאת המלחין פול דיוקא והסרט "פנטזיה" לוולט דיסני).
השיר תורגם ועובד ללשונות רבות והופנה לרוב לילדים. חיברתי כאן גרסה המשלבת את המקור, הסרט והתרגום-עיבוד כדי להציע נקודת ראות פסיכולוגית התפתחותית בעלת אופי פסיכודינמי.
אדגים בקצרה, באמצעות סיפורו של שולית הקוסם, את הדברים הבאים:
1) ההצפה של "חווית הרע הקיומי"[1] וכישלון יכולת ההכלה שלה.
2) החיפוש אחר "החוויה הטובה הבסיסית".
3) חשיבות נוכחותו של מבוגר משמעותי בעל "עמדה הורית-דיאלוגית".
הפנמה הדרגתית מצד הילד [החניך, המטופל...] של עמדה הורית-דיאלוגית:
א. מסייעת בפתוח יכולת ההכלה של תסכול, של אמביוולנציה ושל מציאות מרובת-פנים.
ב. מסייעת בגיבוש רשות אוטונומית של רצון ופעולה.
ג. מסייעת בחיזוק תחושת הערך העצמי.
ד. מסייעת במניעת פיתוחם של דפוסי התמודדות חבלניים.
הנה ספור המעשה:
"היה היה" קוסם גדול ולו שוליה. באחד הימים בהעדרו של הקוסם, נדרש השוליה, כמדי יום, לשאוב מים ולשאתם אל האמבט עד המלאו. משימה זו נמאסה על השוליה והוא שאף לעשות כמעשי אדונו. הוא אמץ את מוחו ונזכר במילות הקסם של הקוסם. מבטו נח על המטאטא שעמד בפינת החדר; אמר את מילות הקסם, ובלשונו של חנניה רייכמן פקד עליו:
"מטאטא! אגזור עליך שתלבש סמרטוט ותעל!
אתה עבד בעליך - ועכשיו אני הבעל!
קום על שתי רגליים, ראש למעלה זקוף,
קח אתך דליים - ומהר לחוף!"
המטאטא הצמיח ידיים ורגליים, נטל את הדליים ומהר למלא את מצוות השוליה - האדון. בסרטו של וולט דיסני אנו רואים כיצד מיד אחר-כך פונה השוליה לנוח על כסא הקוסם ונרדם. ובחלומו הוא ניצב על צוק שראשו בשמיים. בתנועות ידיו הוא מנצח על איתני הטבע: מוביל כוכבים, מבריק ברקים ומרעים רעמים, מוריד הגשם ומזניק גלי הים. כאשר פקח את עיניו נבהל למצוא את הבית מוצף מים רבים. אבל, אבוי! מילות הקסם פרחו להן מזיכרונו. המטאטא הצייתן דבק במשימה, מביא עוד ועוד דליים מלאים במים ואינו שועה לאיומי השוליה כי יעצור. מה יעשה? חסר-אונים ומוצף בפחד וזעם הוא נוטל גרזן ומתנפל על המטאטא וקוצץ בו שוב ושוב. לרגע נשם לרווחה, אך לא חלפה לה דקה וכל אחד משברי המטאטא הצמיח גם הוא ידיים ורגליים וכל קצוץ בן קצוץ אץ לשאוב מים גם הוא. מפלס המים בבית הלך ועלה והשוליה המיואש קרא לקוסם ובלבו התפלל שישוב. רק הוא יוכל לעצור את המים הגואים ומציפים.
השוליה [הילדי?], נעלב[2] ומתוסכל ממצבו וממעמדו. הוא קטן וחלש מדי ומרגיש נחות ביחס לקוסם [ההורה, המבוגר?] רב הכוח והכל-יכול. באומרי "הילד" כוונתי גם לילד שבתוך המבוגר. הוא אינו אוהב את העבודה המוטלת עליו. משאלתו היא שהעבודה תיעשה באחת, לגדול בן-רגע; להיות כבר עכשיו גדול ויכול כמו הקוסם.
ברונו בטלהיים בספרו "קסמן של אגדות", מפרש את אגדת היפהפייה הנרדמת כביטוי של המשאלה לגדול ללא כאב וללא התלבטות. בעת שהנסיכה מגיעה לגיל ההתבגרות, כישור טוויה (סמל פאלי?) דוקר אותה. עם טפטוף הדם (דם הוסת?) היא נכנסת לתרדמת וסביבתה קופאת למאה שנים. בעבור מאה, מגיע נסיך, שנושק לה ומעיר אותה היישר לחיי זוגיות ומשפחה מאושרים, עד עצם היום הזה. בגרסה המקורית, הלא-מצונזרת, הנסיך אינו נושק לה, אלא, מעבּר אותה בשנתה. וכך הלכה לה ילדה קטנה ותמה לישון ומתעוררת אישה; רעיה אשת-איש; הרה, בדרך להיות אם[3]. קפיצת הדרך, דילוג על כל מכאובי והתלבטויות ההתבגרות והגדילה.
"העבודה השחורה" שהוטלה על השוליה היא עבודת החיים – עבודת הגדילה, הצמיחה, הלמידה, ההתנסות. המאמץ והכאב הגופניים והנפשיים הכרוכים בעבודה זו קשים לו, מאיימים עליו ומעליבים אותו. לכן הוא ייקח בגניבה מן הקוסם את כוחו. גם לו יהיה מטאטא משלו, הנשמע לפקודתו.
המטאטא אינו רק "כלי-כלי", כפי שמשתמשים ב"סלנג" לתיאור הכלי ההוא. הפאלוס אינו מייצג רק את איבר הזכרות, אלא מהווה סמל לכל מה שנחווה ככוח בעל נראות, כיכולת מובהקת, כאפשרות להיות בעל כלים ולשלוט היטב בהפעלתם (לשון MASTERY)[4].
בַּמשאלה המאנית להיות קוסם כל-יכול יש מענה כפול למצוקות הנחיתות:
1. סילוק "חווית הרע הקיומי"[5]; סילוק התסכול, הכאב, האיום וההשפלה שבהיות קטן ובצורך לגדול מיום ליום בעבודה ובמאמץ מתמידים.
2. פיצוי על הנחיתות והבטחה כי איזה טוב אידיאלי מצוי בי, בידי ובשליטתי.
מילות הקסם והמטאטא המשרת את השוליה כעבד הם כוחם המאגי של המילה והמשאלה והכלי העומד לרשותו במציאות. הם כסם, המשרת את הנרקומן או כל מושא התמכרות אחר המשרת את המכור (אלכוהול, הימור, מין, הרפתקת האקסטרים, אוכל, עבודה).
המתמכר הוא דוגמא למי שאינו יכול לשאת את חווית הרע הקיומי שהוא חש בתוכו, זה שאינו יכול לשאת את החוויות הרעות התוקפות אותו מבחוץ, במציאות החיים. השוליה אינו יכול לשאת את הדליים שעמם יש לשאוב את מי-החיים, משום כובד התסכול וההשפלה שהחיים שלו קשים ורעים. לכן הוא פונה אל מקסם הסם, אל החומר שהיה רוצה שישרת אותו, יסלק את חווית הרע ויבטיח את ההחזקה בטוב והשליטה בו. אך מאחר וזו משאלה מאנית, מאגית, ילדותית, הנשלטת על-ידי "עקרון העונג-כאב", ואינה בפיקוח האני המציאותי, הופכת המשאלה את פניה והוא נהיה עבד לסם.
על-פי גרסת וולט דיסני בסרט פנטזיה, כאשר המטאטא ממלא את פקודת השוליה, הולך השוליה לנוח על כיסא הקוסם. הוא חוגג שיכור כוח. אינו נוטל עוד אחריות על עבודת המטאטא ונרדם כדי לחלום את היותו שליט איתני הטבע. כאשר הוא מתעורר בבהלה הופך הריגוש של שכרון הכוח להצפה שיוצאת משליטה ומאיימת להטביע אותו. הקסם, כאמור, הופך את פניו והמטאטא עתה הוא אויבו. הניסיונות החוזרים ונשנים להשתלט על המצב ועל המטאטא עולים בתוהו ולכן הוא מוצף באימה ובתחושת חוסר אונים, הנפרקות בהתקפת חימה נוראה. הוא מנסה לתקוף ולהשמיד את אויבו ע"י קיצוצו- סירוסו. האימה מפני ההצפה הרגשית ואולי גם מפני תחושת האשם על גניבת הקסם ותפיסת המקום, יחד עם הזעם על חוסר האונים משתוללים בתוכו ומאיימים לשגע אותו, לגרום לדיסאינטגרציה, להתפרקות. המחזה הנגלה אלינו בעולם החיצוני הם חלקי המטאטא המתרבים ושועטים גלים גלים. שברי המטאטא המתרבים ופועלים כמגיפה הם דוגמא מוחשית ל"אובייקטים הביזאריים" שתיאר ווילפרד ביון.
עכשיו תקרוס האשליה האומניפוטנטית של המנגנון המאני ותחדור אט אט ההכרה כי רק הקוסם יכול לעצור את הנחשול. הכרה כזו היא מבשרת ראשונית של התפכחות אפשרית, השייכת לביסוס העמדה הדפרסיבית (קליין), הבשלה יותר.
על האופן בו מסתיים המעשה מספרת תלמה אליגון :
"פתאום מתוך הערפל כסה את כל הבית צל - צלו של הקוסם על פני המים.
והוא לחש מילת קסמים קטנה - אולי אפילו שתיים -
המטאטאים עצרו מלכת ונעלמו בעשן...
בקצה החדר שוב עמד לו מטאטא אחד ישן
הכל היה שקט - רק עזריה עדיין רעד מקור ובעקר מפחד.
"אני מצטער ומבקש סליחה" אמר עזריה שהיה קשה לו לדבר, כי הוא ממש בכה.
הקוסם לא ענה לו מטוב ועד רע
אך מספרים שבאותו הרגע משהו מוזר קרה:
מלב ההר עלה כתמר עץ עבות בצבעי הקשת,
שבמקום צמרת הייתה לו... מברשת!
וכשהרוח מלחשת העץ מזמר
מין זמר של מים שעולים מן הבאר."
גתה מסיים את שירו בתרגומו של חנניה רייכמן :
"שוב הכלי זוויתה -
בה היית!
הרגֵעַ!
לעורר רוחות לפלא רק המג הסב יודעַ".
היכן הקוסם? כיצד יתייחס אל השוליה?
גתה בוחר בסיום דידקטי, מסורתי, המציב גבולות ברורים עד נוקשים ברוח החינוך הישן. העדר כל מפגש ושיח בין הקוסם לבין השוליה הופך את מילות הסיום ללקח, להטפה של מוסר-השכל: על הילד לדעת את מעמדו ומקומו, ולהתנהג בהתאם... "רק הסב המג יודע" והוא, הקטן, אל נא יעז פנים!
על-פי וולט דיסני שולח הקוסם בשוליה מבט כועס ומשלח אותו בבעיטה באחוריו להביא מים בדלי, כפי שנצטווה טרם שסרח. כאן אנו מוצאים תגובה אקטיבית, מְמַשְמעת ונוזפנית. אמנם אין זה מענה מצמח, גם כאן לא מתקיים שיח, אך מצויה כאן נוכחות ממשית המלוּוה בתגובה רגשית, ישירה ובהירה.
תלמה אליגון בחרה בדרך אחרת לתאר את סיום המעשה. הקוסם עוצר את האסון, אך אינו אומר לשוליה אף לא מילה, "מטוב ועד רע".
בקריאתי הראשונה נראה לי כי הוא אינו מייצג את האובייקט הרודף ואינו משתקף כסופר-אגו ארכאי, בקורתי או מעניש; הוא מותיר את השוליה בשקט.
האם זה מרחב של שקט תומך, מרגיע, דיאלוגי?
האם זה מרחב שקט שיאפשר לילד הקשבה, התבוננות עצמית ולמידה?
או שמא זה חלל דומם, ריק מנוכחות מתווכת, המחזיר את השוליה להיעדרות הקוסם מן הבית בתחילתו של הספור? היעדרות מוקדמת מדי, שאין בה נוכחות מכילה, שאין בה הרגעה או דיאלוג מתווך. יתכן שהייתה זו היעדרות שלא אפשרה לשוליה לפתח בהדרגה את ה"יכולת להיות לבדו בנוכחות ההורה", כשלב מעבר בדרך לעצמאות ( וויניקוט, 1958[6]).
על-פי עיבודה של אליגון שותק הקוסם ועושה קסם נוסף: הוא מצמיח עץ סמלי שצמרתו מברשת.
האם העץ נטוע כאצבע מורה לשמש לשוליה תזכורת מאיימת לאירועי היום ולקחו?
האם הקוסם-האב מצוי בתחרות עם בנו הגדל וחוגג את נצחונו בקסם ראוותני נוסף?
או אולי העץ הסמלי, בעל המברשת, מייצג את צמיחתו של השוליה ואת המעבר מן החשיבה
הקונקרטית, המאגית אל חשיבה סימבולית, מציאותית ובוגרת יותר.
במקור, בעת כתיבת הטיוטה הראשונה, סיימתי את פירושי לסיפור המעשה כאילו היה סופו הטוב של הספור וודאׅי - הקוסם הטוב מספק לשוליה הסורר "חוויה רגשית מתקנת"[7] באמצעות נוכחות ושקט בונה. לא עלו אז בקרבי השאלות שהצגתי זה עתה באשר ליחסי הקוסם-האב והשוליה-הבן. כאשר האירו את עיני לכך שאולי אני מושפע מן החוויות שגדלתי ללא אב, הבחנתי כיצד בחרתי מן העמדה הילדית שלי "סוף טוב", אשר שירת משאלה אישית כפולה : א. לחזות בהורה טוב יותר ב. למצוא ילד השואב מהורות מיטיבה כוחות ותמיכה להתבגר בקלות רבה יותר ובהצלחה. רציתי לראות (על-פי סיומה של אליגון) בשתיקת הקוסם אקט של הורות מחזיקה ומכילה ושל נקיטת עמדה דיאלוגית (לא-מילולית דווקא). רציתי להשתכנע כי גדילת העץ היא אקט סמלי-משחקי, היוצר עבור הבן הזדמנות לצמיחה וללמידה אודות עצמו.
אילו כך היה, הרי הצבת העץ הייתה אכן מסמלת את הצמיחה מן החשיבה הקונקרטית של העמדה הראשונית הסכיזו-פרנואידית לחשיבה הסימבולית של העמדה הדפרסיבית הבשלה יותר.
בעמדה הסכיזו-פרנואידית נעשה שימוש רב במנגנון ההזדהות ההשלכתית, המהווה גורם מרכזי ביצירת משוואות קונקרטיות, בהן הדבר עצמו ומה שמסמל אותו נתפסים כזהים. דוגמת ילד שהכרתי, אשר תפס את עצמו כרע ומקולקל ואת מציאות חייו כרעה ובלתי-נסבלת. הוא הביע משאלה נחרצת לשנות את שמו לשם אחר. אנו מוצאים כאן משאלה מאגית ויצירה של משוואה קונקרטית, בה מזהה הילד שם חדש עם זהות אחרת ועם יצירת מציאות חדשה.
כאשר הילד גדל ומתחזק וכאשר מתייצבת הפנמת האובייקט הטוב, חלה ירידה בפיצול ובצורך להשתמש בהזדהות השלכתית. כך מתאפשר המעבר מן החשיבה הקונקרטית לחשיבה הסמלית, בה נפרד הדבר עצמו מן הסמל המייצג אותו, ומתרחשת הפרדה טובה יותר בין המשאלה וההזיה לבין המציאות.
חשיבות נוכחותו של אחר משמעותי בתהליך הדרגתי זה של הגדילה היא מכרעת. אב "טוב דיו", כרוח וויניקוט, היה מצטייר בעיניי כמי שיביע אולי כעס על מעשה הבן-השוליה, אך היה מסוגל לשוחח עם בנו מתוך עמדה דיאלוגית ומכילה, כדי לשמוע מה עבר על הילד ולהרגיע אותו באמצעות תמיכה ועיבוד. אחר-כך, היה אולי מציע לבנו כי יצייר את אירועי היום (אולי עץ בעל צמרת מברשת), ומבטיח לו כי למחרת ילמד אותו קסם המתאים לבני גילו.
הנה שוב צץ ועולה בי הפן הילדי:
אולי בכל זאת, לאחר שצץ כקסם מלב ההר, יהיה עתה העץ לעץ רגיל, "בשר ודם"[8].
השוליה ישקיף מדי יום מחלונו על העץ הגדל, ויראה את השתנותו התמידית ואת תלותו בשמש, בגשם ובחלופי העונות; וצמרתו שהיא מעין מברשת, תגלה לו את סוד הצמיחה:
אל השמיים אפשר לשאוף ושאיפה זו מחייבת שורשים באדמה ותובעת להחזיק ביד מטאטא ולעבוד את עבודת החיים. והרי כולנו שוליות.
קישורית מאפשרת לקטע מתוך "פנטזיה", מבית וולט דיסני, ובו מיקי-מאוס הוא "שולית הקוסם"
[1] על "חווית הרע הקיומי" כתבתי מאמר נפרד: "חווית הרע הקיומי ויכולת ההכלה של מציאות מרובת-פנים".
[2] לשון עליבות, עלוב.
[3] וכל זאת התרחש ונעשה ע"פ התפיסה "היהודית-נוצרית" ללא חטא.
[4] אריק אריקסון במודל ההתפתחותי הפסיכואנליטי ולפניו הנדריק אייבס בהתייחסו ל"עקרון העבודה", מציינים את חשיבות
ה- MASTERY .
[5] "חווית הרע", ולא חוויה של רוע, המובחנת ממנה. על המושגים הללו, כאמור כתבתי במאמר נפרד: "חווית הרע הקיומי
ויכולת ההכלה של מציאות מרובת-פנים".
[6] Winnicott, Donald W. (1958). The capacity to be alone. International Journal of Psycho-Analysis,
39 (1958), 416-20.)
[7] פרנץ אלכסנדר (1946).
[8] בסיפור אודות פינוקיו, יוצאת בובת עץ למסע של גדילה אשר בתומו הפיה מקיימת את הבטחתה ופינוקיו הופך לאדם
"בשר ודם".
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה