"האני-לז הדיאלוגי"- מהפכת האחווה

אחווה ומהפכת "האני-לז הדיאלוגי" בהשראת בובר

צבי עמלי

השראה

מרטין בובר לא היה אולי הראשון שהצביע על החיוניות של הדיאלוג ביחסים בין בני-אדם, אולם הוא הצליח למקם אותו היטב בתשומת הלב של העולם המערבי.

בובר מצביע על קיומן של שתי שְפות דיבור ויחס בחיי האדם. האחת, שפת יחסים יום-יומית, המתקיימת בעולם "הדעת והניסיון" ומאפשרת חיי מציאות המעוגנים בחומר ובפעולה. ליחסים אלה ולשפתם קרא בובר יחסי אני-לז. שפת היחסים השנייה, מתקיימת בעולם "הזיקה", נדירה ביחס לקודמתה, מתרחשת ב"רגעי חסד" של מפגש אנושי מיוחד בין שתי נפשות, המתכוונות זו אל זו כדי לאפשר לאחֵר ולעצמי נוכחות מלאה. שתי נפשות כאלה יוצרות, בתחום הביניים שבין השתיים, מציאות רוחנית, המתעלה מעל כל אינטרס ומעבר לקיום הגשמי. יחסים אלה ושפתם מכנה בובר יחסי אני-אתה. לפיו, רק חיים שיש בם רגעי "אני-אתה" מאפשרים לנו להתעלות ולממש את מלוא אנושיותנו.

משנתו בדבר "יחסי אני-אתה" המתממשים בתחום ה"זיקה" הבין-אנושית, מצוטטת עשרות שנים כקלאסיקה בקרב רבים מן העוסקים בשיח וביחסים דיאלוגיים. לעתים הכותבים מסכימים אתו, לעתים חולקים עליו, אך לפי רוחו של בובר, מנהלים עמו דיאלוג פורה, גם אם פעמים מתוך פלוגתא. כך אנסה גם אני. דומה שעיקר המחלוקת היא עם פרשניו ומלמדיו, אף כי בובר עצמו זרע את זרעי ההטיה.

בובר הבהיר כי איננו יכולים לחיות ללא יחסי "אני-לז" (יחסים אינסטרומנטליים), שכן חיי המחשבה והעשייה היום-יומיים מושתתים עליהם. בלעדיהם אין תפקוד ואין פעולה במציאות.

לעומתם, ראה ב"יחסי אני-אתה" רגעים של חסד אלוהי, ניצוצות מופלאים ונפלאים מבינתנו ביחסים הבין-אנושיים. נדירים, אך בלעדיהם, כאמור, לא יממש אדם את מלוא אנושיותו.

ברצוני לטעון כי מרבית מפיציו של בובר מתעלמים מיחסי אני-לז או שהם משמשים להם אך ורק כדי להבהיר מהם יחסי אני-אתה. על פי רוב, גרמו "השליחים" של בובר לאידאליזציה של יחסי אני-אתה, להשליית נגישותם, ומתוך כך לדחיקת העניין ביחסי אני-לז ולפיחות גורף בערכם (ואף לשלילתם). יחסי אני-אתה נעשו שליטים במשנתו המופצת, ורבים ממתרגמיה לשפת המעשה מזניחים או מדללים את עיסוקם בטיב יחסים התופסים את עיקר הזמן של חיינו.  

יש לבחון את היחסים בין "שתי השפות", כדי לעשות את חיינו טובים יותר, ותחילה דווקא במסגרת יחסי אני-לז. אעז לומר, יחסי אני-לז דיאלוגיים, המבוססים על אחווה אנושית.

יהא שיח אני-אתה שמקומו, כדברי בובר, מחוץ למקום ולזמן; ויהא לצדו, במציאות היום-יום, דיאלוג אחר, דיאלוג אני-לז איכותי, חברי ומיטיב. ישנו אינטרס, ובכל זאת מתקיים דיאלוג. כמובן, כל זאת, מבלי לטשטש את הבנת ההבדלים המהותיים בין שני סוגי הדיבור ומבלי להפסיק לחתור לקיומם של יחסי אני-אתה, כדי להתעלות ולממש את מלוא אנושיותנו.

בובר התברך או לקה (לפי המתבונן) במידה של אנרכיזם. אנרכיזם מול דוגמטיות דתית ומול ממסדים ומוסדות חברתיים מקובעים. בהשראתו של בובר נטלתי כאן חירות להיות אנרכיסט חיווריין מול מקובלות הכתיבה. בכותרת הדברים רשמתי "בהשראת" מרטין בובר. "בהשראת" בלבד. אין לי עניין לצטט ולהוכיח במובאות ובמראי-מקום היכן אמר בובר כך וכך והיכן אמר אחרת; היכן בובר המוקדם לעומת בובר המאוחר; והיכן מפרשיו אמרו כך ואחרת. לא מפני שאין זה חשוב, אלא מפני שאין לי בעת הזו עניין בכך.

והיה ויש בדבריי כדי לעניין ולהניע חוקרים ובקיאים בכתבי בובר לבחון בכליהם המדעיים היבטים אלה, אזי יתרחב השיח עם משנת בובר ואף עם הרעיונות שאנכי מעלה כאן.

ענייני ליטול את המתנה שהניח בובר לפתחנו באמצעות משנתו ומושגיו ובאמצעות תודעת הדיאלוג שעורר, ולהרחיב את השימוש בה לתועלת הכלל בימות החול.    

עולם הדעת והניסיון ויחסי אני-לז

עולם הדעת והניסיון על-פי בובר הוא מציאות הקיום הגשמי, בה מתממשים יחסי אני-לז. זהו עולם המעוגן בחלל ובזמן, עולם של חומר ושל פעולה, עולם של צרכים ורצונות, השואף להיות מסודר. בני האדם נדרשים לו ופועלים ובונים בתוכו. היחסים בין האנשים הם יחסים של שימוש ושל תכלית ועל-כן הם יחסים אינסטרומנטליים, חלקיים, אינטרסנטיים – יחסי סובייקט אל אובייקט. היחס המכונה על-ידי בובר יחס לז מצוי בתוך האדם, עמדת יחס המתקיימת בתוך הסובייקט. היחסים עם האחרים, האובייקטים, מוסדרים באמצעות תבניות פעולה ובאמצעות טקסיות קבועה.

איננו יכולים לחיות בלעדי עולם הדעת והניסיון וללא יחסי אני-לז; אך ברצוני להדגיש כי ניתן לפעול בו ובתוכם באורח מיטיב של השתמשות הדדית לטובה ובאורח פוגעני של שימוש לרעה.

עולם הזיקה ויחסי אני-אתה

עולם הזיקה על פי בובר הוא ממשות של קיום אנושי רוחני והוא המרחב בו מתקיימים יחסי אני-אתה. כבני אנוש אנו חווים קיום רוחני-אנושי זה ומתהווים בו ובמרחב יחסי האני-אתה. גם במיעוט התממשותה של הזיקה, היא מהווה התעלות קיומית, מזינה את הנפש ועושה אותנו אנושיים במלוא המובן וההתממשות. בלעדי הזיקה וללא יחסי אני-אתה, סבור בובר,  אין האדם מממש את מלוא הפוטנציאל האנושי הטמון בו. יחסי אני-אתה הם יחסים של סובייקט לסובייקט. כל אחד בעל ישות עצמאית ובלתי תלויה. היחסים הדדיים, ישירים, תובעים נוכחות מלאה – כוליות הדדית. יחסי אני-אתה יש בהם לעולם רז, מסתורין, הם נשארים נפלאים מבינתנו, כשם שהאל נבצר מתפיסתנו, והרי לפי בובר, האתה האולטימטיבי הוא האלוהים.

בשונה מיחס הלז המצוי בתוך האדם, הזיקה שרויה בין המתייחסים, ב"ביניים". בניגוד לסדר הקיים בעולם הדעת והניסיון, הזיקה ויחסי אני-אתה נעדרים וודאות ובטחון. זה עולם רוחני, המנותק מן החלל והזמן, ההימצאות בו דורשת מאמץ רב  ועבור מרבית בני האדם השהייה בזיקה מתממשת בנדירות. יחד עם זאת כאשר הדבר מתרחש, ומאחר והוא "אינו יכול להיאמר אלא בכל הישות" של הנפגשים, הריהו מאפשר התעלות ומימוש של מלוא האנושי שבאדם. מבחינתו של בובר כאדם מאמין, פירושו, שְלׅרגעים של חסד, יגע האדם באלוהי.

פסאודו יחסי אני-אתה

יש ויחסי אני-לז נדמים כיחסי אני-אתה.

מראית עין זו יכולה לנבוע מהצגה מכוונת ומודעת, כאמצעי של המציג להשגת מטרות; כלומר מעצם הגדרת יחסי אני-לז כיחסים אינסטרומנטליים, המבטאים אינטרסים.

מראית עין כזו יכולה להיות גם תולדה נפשית התפתחותית, בלתי מודעת, ולשקף פעולה של עצמי כוזב. כלומר, סילוף של העצמי האמתי, כדרכה של נפש רכה ותלותית להתמודד ולהתאים את עצמה לציפיות חיצוניות ביחסים משמעותיים, אשר אינם מאפשרים קבלת אהבה והערכה יציבות על היותך מי שאתה.

תופעה זו של פסאודו יחסי אני-אתה מולידה סוגיה מורכבת ביחס לקביעה האם פסאודו יחסי אני-אתה הם יחסים פוגעניים או יחסים מיטיבים? ובהעמקה נוספת באילו תנאים, באילו מינונים ועבור מי? לא אכנס לכך כאן.

השוואה בין שתי שפות היחס והדיבור

הטבלה הבאה ממפה ומשווה בין יחסי אני-לז ויחסי אני-אתה בהשראת משנתו של בובר.

עולם הדעת והניסיון מציאות הקיום הגשמי, שכבני אדם אנו נדרשים לה ופועלים ובונים בתוכה. איננו יכולים לחיות בלעדיו וניתן לפעול בו באורח של השתמשות לטובה ולרעה.	עולם הזיקה ממשות של קיום רוחני אנושי. כבני אדם אנו חווים אותה ומתהווים בה. גם במיעוט התממשותה היא מהווה התעלות ועושה אותנו אנושיים במלוא המובן וההתממשות.
יחסי  אני-הלז	יחסי  אני-אתה
יחס של שימוש ושל תכלית, המחוזק בטקס הקבוע	יחס של הדדיות, ישירות, נוכחות ויחד עם זאת רז, מסתורין (לא מיסטיקה)
יחסי סובייקט לאובייקט	יחסי סובייקט לסובייקט
יחס חלקי, אינסטרומנטלי יחסי אינטרס	שני מתייחסים בעלי ישות עצמאית, בלתי-תלויה יחסים הדורשים נוכחות מלאה של השניים         כוליות הדדית "אינו יכול להיאמר אלא בכל הישות"
יחס הלז מצוי בתוך האדם	הזיקה שרויה בין המתייחסים,  "הביניים"
עולם מסודר, עולם של חומר ופעולה מעוגן בחלל ובזמן	עולם נעדר בטחון וודאות, עולם רוחני מנותק מן החלל והזמן
"הנפישה הנוחה של עולם הלז"	דורש כוח רב, מאמץ,  "רגעי חסד"
"בלי הלז אין האדם יכול להתקיים. אולם מי שחי רק עמו בלבד, הוא אינו האדם". אני ואתה עמ' 27. מעל המציאות, מעל יחסי אני-לז, "מרחפת נוכחותו של האתה כרוח על פני המים". אני ואתה עמ' 37.
תערובת של מַראית (נִראוּת) ושל הוויה (עצמות)	הוויה (של עצמוּת) היות מה שהנך

רצף יחסי אני-לז

ניתן לתאר את איכויות היחסים אני-לז על רצף, הנע מיחסים שיש בהם שימוש לרעה ועד ליחסים מיטיבים, כלומר מיחסים פוגעניים בשירות האינטרס ועד ליחסי-אינטרס אך בגבולות השימוש לטובה.

יתכן שעל-פי בובר תכנון ותרגול של יחסי אני-אתה בחיי היום-יום אינו אפשרי, שכן, אין זו מיומנות הנרכשת מתוך צבירת דעת וניסיון; אולם בהחלט יתכן שהתכוונות וחתירה ליחסי אני-אתה כמושג נשאף (או כ"בלתי-מושג" נשאף...) יכולות להשפיע לטובה על טיב יחסי האני-לז.

ההשפעה של התכוונות וחתירה ליחסי אני-אתה יכולה להתבטא הן בהחלשת החסרונות והן בחיזוק היתרונות:  

א. במיעוט או במניעת רכיבים פוגעניים של שימוש לרעה ביחסי אני-לז.  

ב. בחיזוק ובטיפוח רכיבים מיטיבים הדדית ביחסי האני-לז.

היות ויחסי אני-לז מצויים במקום ובזמן, קשורים בתפקוד ובפעולה, שואבים מן הדעת ומן הניסיון,

הרי השאיפה אליהם,

בהשראת יחסי אני-אתה;

בצד

תכנונם, למידתם ותרגולם בכיוון המיטיב והמונע פוגענות,

יכולים בהחלט להניב פירות במציאות יחסי היום-יום.

א. יחסים פוגעניים של שימוש לרעה

ביחסי אני-לז שלושה סוגים עיקריים של יחסי אינטרס שיש בהם שימוש לרעה ופוגענות:

1) יחסי סיפוק ועונג מכאב ושליטה (צורות שונות של יחסים סדיסטיים)

2) יחסי ניצול וכוח (צורות שונות של נצלנות תוך הפעלת כוח למיניו)

3) תערובת של יחסי סיפוק מכאב ושליטה ויחסי ניצול כוחני   

ניתוחם של היחסים הפוגעניים דורש, כמובן, מקום משלו.

ב. רכיבים מיטיבים

ארבעה רכיבים מיטיבים שאינם סותרים בהכרח יחסי אינטרס:

1) יחסי אחווה אנושית, א-פרסונלית (אמפתיה אוניברסלית, "Fraternite")

2) יחסי דיאלוג אותנטי לצד שמירת העצמי

3) יחסי שיתופיות לצד התייחדות ואינדיבידואליזציה

4) משחק רווח הדדי (Win-Win), שקוף והוגן על דעת שני הצדדים

גם ניתוחם של הרכיבים המיטיבים דורש יריעה משלו. לחלקם התייחסתי בכתובים אחרים.

רצף יחסי אני-לז, התכוונות ותחום יחסי אני-אתה

תרשים מס' 1 ידגים היבטים אחדים אודות יחסי אני-לז כרצף אל מול תחום יחסי אני-אתה והזיקה:

א.  את רצף יחסי האני-לז משימוש לרעה ועד שימוש לטובה.

ב. את נפרדותו המובהקת של תחום יחסי האני-אתה.

ג. את אפשרות ההתכוונות של מי שמצוי ביחסי אני-לז אל יחסי אני-אתה, למרות הגדרתו של בובר

   שהם אינם בני השגה כמיומנות או כאמצעי.

ד. את ההשראה שניתן לקבל מיחסי אני-אתה ומחוויתם על יחסי אני-לז.

ה. את קיומם של פסאודו יחסי אני-אתה על רצף יחסי האני-לז.

השראת יחסי אני-אתה

 על המציאות

                                                                                                                                             [התכוונות ליחסי אני-אתה]

---- יחסי אני-לז -------------[פסאודו אני-אתה]------------ יחסי אני-לז--------                                       

שימוש לרעה                                                          שימוש לטובה                                                    

יחסי סיפוק מכאב                                                    יחסי שיתוף והתחשבות הדדית

יחסי ניצול וכוח                                                        [יחסי WIN-WIN]   ו"חברותא"

                                                        

תרשים מס' 1:  רצף יחסי אני-לז ותחום יחסי אני-אתה   

אחווה אנושית אוניברסלית

מושג האחווה האוניברסלית אינו מושג בובריני. פרסומו ההיסטורי המוכר ביותר טמון במה שנחשב לסיסמת המהפכה הצרפתית, "שוויון, אחווה, חירות". האחווה האוניברסלית מניחה השתייכות של כל האנשים ל"משפחת בני האדם". היא מניחה הזדהות וסולידריות בין בני-אדם באשר לעצם ההשתייכות לקהילה האנושית ולחוויות הבסיסיות המשותפות לכל. אולי החוויה הבסיסית שבהן היא חווית היות בן-תמותה, הפותח את החיים כיצור תלוי, חסר-אונים ותאב חיים וצמיחה, המְפתח תודעה ותובנה אודות עצמו ואודות חייו, ומוזמן ליטול אחריות פעילה על שיתרחש מרגע התובנה הזו ועד מותו הבלתי נמנע.

שותפות החוויה האנושית הבסיסית הזו, על המשמח שבה ועל הכאב והפגיעות שבה, יכולה להוליד אמפתיה בסיסית למי שהם "אחיותינו" ו"אחינו" במשפחת האדם ולהוליד אחווה. אחווה שאיננה אחווה אישית, פרסונלית, אלא אחווה אנושית,  א-פרסונלית, אחווה אוניברסלית.

חברותא

בובר, האנרכיסט הבונה, שאף לחתור תחת התבניות החברתיות המסורתיות ולהחליפן בהתנהלות של קהילות שיתופיות. חיי עדה, המקיימת מה שכינה חברותא.

תמצית מאפייני החברותא של בובר:

1. בתחום המוטיבציה: רצון כן להשתייך לחברותא

2. בתחום אופי היחסים: שיתופיות על תשתית של יחסים רגשיים

3. בפרקטיקה: מימוש האחריות ההדדית באמצעות החלטות משותפות ובאמצעות ביצוע שיתופי.   

   החברותא מקיימת רצף מתמיד של יחסי שיתוף.

החברותא (השייכת לעולם הלז!) מהווה מציאות חברתית בה גדל לדעתי פוטנציאל המפגש, כלומר, גדלה ההסתברות למימוש יחסי אני-אתה. ודאי יכול לגדול בה הסיכוי ליחסי אני-לז דיאלוגיים.

קבוצה מונחית כמרחב ליחסי אני-לז דיאלוגיים ולדיאלוג אותנטי מתוך אחווה

א. לא רבים רוצים לבחור או יכולים לבחור לחיות בחברותא או להתנהל בקומונה ולקיים חיי עדה ברוח בובר. האפשרות לשלב בחיי היום-יום השתתפות בקבוצה יכולה להיות נגישה יותר, קלה יותר ומאחר והיא אינה כה טוטלית ותובענית היא גם פחות מאיימת.

בכל קבוצה, כבכל מפגש מתמשך בין אנשים, יכולים להתהוות גם רגעים של יחסי אני-אתה. השותפים להם יחושו את ייחודו של הרגע, הצופים בו יקבלו ממנו השראה. הייתי רוצה לשער ולהאמין (לשער ולהאמין) כי חברי קבוצות ששמו להם למטרה עיסוק בשיח והתנסות חקרנית בתהליכים דיאלוגים, זוכים לחוות מעט יותר מרגעי עולם הזיקה ויחסי אני-אתה. בובר היה, אולי, משמר את דעתו כי הסוד שבשיח, המסתורין שבו, היותו נפלא מבינתנו, אינו תומך בהשערה כזו, שהיא עצמה השערה השייכת לעולם הדעת והניסיון.

לצד זאת, אני סבור כי חברי קבוצה שחברו כדי לעסוק בדיאלוג, סיכוייהם טובים לזכות ביחסי אני-לז איכותיים יותר: יחסי אני-לז מיטיבים יותר, חבריים יותר, הדדיים יותר, סולידריים יותר, שיש בם יותר אחווה אוניברסלית ושיח רגשי אותנטי.

ב. דיאלוג אותנטי הוא סוג ייחודי של שיחה, שבה, לְעולם, יש זיקה לַאחֵר (הפנימי והחיצוני) ולאמת של עצמו ושל הזולת. זו שיחה שמשקפת כנות, פתיחות והתכוונות להביע את מחשבותיו של אדם בהתאם לאמת הרגשית שלו.
אין פירושה של הגדרה זו שהדוברים שקופים או שהם חושפים בכל עת כל שמצוי בעולמם הפנימי. משמעה של הגדרה זו, שהם מביעים את עצמיותם לאחר שיקול-דעת, בהתאם למצב הנתון, תוך שהם מצויים בקשר ממשי עם האמת הרגשית שלהם. כאשר דיאלוג אותנטי מהווה מרכיב נוכח, בר-קיימא בקשר, הרי מתקיימים יחסים דיאלוגיים אותנטיים.

אמת רגשית היא אמת רכה. היא האמת הפנימית, הסובייקטיבית של כל אחת ואחד מאתנו.

אמת רגשית אינה מונח אתי. היפוכה, על-כן, אינו שקר מוסרי. האמת הרגשית היא עובדה קיומית של הנפש. היפוכה הוא הלך-רוח כוזב, עובדה נפשית מסולפת או מוכחשת, בשירות ההגנה מפני כאב או איום נפשיים.

עמדה דיאלוגית אותנטית היא עמדתו של המצוי בדיאלוג אותנטי או הנכון לו. עמדה דיאלוגית אותנטית, המופנית פנימה, כלפי עצמי, מתייחסת לדיאלוג הן כלפי עצמי המודע והן כלפי מה שאינו במגע מלא עם התודעה, בין אם שהוא מאיים על התודעה (המודחק, "הטמון") ובין שהוא פוטנציאלי (האצור, "המטמון"). עמדה דיאלוגית כלפי פנים, כלפי עצמי, משקפת חיפוש אחר האמת הרגשית שלי ונגיעה בה וחיים עמה.

במקביל מתייחסת העמדה הדיאלוגית האותנטית לאחר ה"חיצוני", לזולת ולעולם. בסיסהּ בהקשבה אמפתית ובכיבוד של החוויה ושל האמת הרגשית, של האחר; ולצדם, מוכנות להביא את עצמי לשיח עם האחר בכנות, בפתיחות ובהתכוונות להביע את עצמי בהתאם לאמת הרגשית הפנימית שלי. ביחסים דיאלוגיים כאלה נוצרת לעתים גם מוכנות הדדית לברר יחדיו את ההנחות שבבסיס המשמעות והפעולה של כל אחד מן השותפים לדיאלוג; בכלל זה בירור משמעות הקשר והשיח ביניהם על טוּבם ועל כשליהם.

הקבוצה המונחית (או הצוות המונחה) היא מקום וזמן היכולים להיות מוקדשים לחקירה ולהתנסות  ביחסי אני-לז דיאלוגיים, בדיאלוג אותנטי מתוך אחווה אנושית, ובתקווה להתממשות רגעים של יחסי אני-אתה.

מנחה מקצועי, שהנו איש שיח, יספק לחברי הקבוצה מצע פורה וסיוע אמפתי ותומך להתממשותן של מטרות אלו.

מילת פרידה והזמנה להפשלת שרוולים

הקבוצה המונחית, העוסקת בחקירת השיח, אינה האמצעי היחיד לשפר את יחסינו היום-יומיים. אם נפשיל שרוולינו נוכל לפתח קבוצות שונות ואמצעים נוספים, כדי לשדרג את יחסי האני-לז (בשפתו של בובר) ולהפכם לדיאלוגיים יותר, לאותנטיים יותר, למיטיבים יותר ולכאלה המבטאים אחווה אנושית אוניברסלית.

עיסוק ביקורתי במשנתו הדיאלוגית של מרטין בובר ובמושגי ה"אני-לז" ו"אני-אתה" יכול לתת השראה לא רק ליחסי השבת שלנו, אלא דווקא ליחסי החול. ודווקא בימים אלה.

בהשראתו

ביבליוגרפיה

הכתוב בהשראת קריאה בת שנים בכתביו של מרטין בובר ומפרשים שונים.

כאן באים לידי ביטוי בעיקר:

בובר מרדכי מרטין, בסוד שיח, מוסד ביאליק ירושלים, 1980

בובר מרדכי מרטין, פני אדם, מוסד ביאליק ירושלים, 1962

- - - - - - -

עמלי צבי, חזון הארגון הדיאלוגי, 2015

עמלי צבי, תרומתו האפשרית של הדיאלוג האותנטי לארגון ולקהילה, 2016

מוזמנים להשתמש. מתבקשים לצטט כמקובל.

דוא"ל לתגובות: zviamely@gmail.com