סתיו לבי

סתיו לבי  

שְלוׄשָה לֵילוׄת מְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו,

שְלוׄשָה יָמׅים. בּׅתְמׅימוּת.

זֶה אַחַר זֶה.

כְּכל יְכוׄלְתוׄ,

אוּלַי לְמַעְלָה מׅזֶה,

עָשָׂה נֵר הַלַיְלָה לְסַיְיעֵנׅי

וַאֲנׅי  רָץ  וְרָץ  וְתָר  וְתָר

עַל כֻּרְכָּר הַחוׄף

רוׄגֵש קֵיְצׅי מְיֻזַּע.

חֲבַצָלוׄת הֵרְאָה לׅי, בּׅנְדׅיבוּתוׄ,

צְחוׄרוׄת לׅי, מְשַקְרוׄת לׅי בְּרֵיחַ נַרְקׅיסׅי,

יְפֵהפׅיוׄת, פֵהפׅיוׄת.

וְאַף שְהׅשְתָהֵיתׅי בּׅמְחׅיצָתַן

וּמָסַרְתּׅי לָהֶן אֶת נַפְשׅי,

רוּחׅי לא שָקַט וְדָחַק בּׅי: דַי,

לא יָגַעֲתַ דַי, הַאֲמֵן.

שוּב אֲני רָץ וְרָץ, וְעוׄד אֲנׅי תָר וְתָר

נׅמְרַץ וְנוׄתַר

כְּבָר

כּׅמְעַט

אֲזוּל נְשׅימָה

וּכְּמוׄ בְּשׅיר

חֲשַאי

חֲמַקְמַק שְפּוׄרֵחַ

לְמַרְגְלות מְשׂוּכָה מׅתְגָבַּהַת שֶל  טַסֵי צָבָּר יָרוׄק, עֲמוּסֵי כֶּתֶם,

מׅתוׄך הָאֲדָמָה הַקָשָה הֵצׅיץ

נׅצַּב

חָצָב

בְּלׅבּׅי

הַסְתָיו.

צ. ע.  שלהי קיץ, 2015