בגלל המרי והגירוש – בזכות המרי והגירוש
מבט אל האחֵר הנשי, אל תודעת-החֶסֶר, ואל שני סוגים של הימלאות
צבי עמלי
דיאלוג המתחיל בקריאה של שיר (שנכתב עצמו כדיאלוג עם אחר). שיח שתחילתו במיתוס של גן-העדן והגיהינום, ואחריתו מי ישורנה במציאות חיינו.
האם
בעברית זה אחרת ?
"הגיהִנום הוא הזולת" סארטר
בגן-עדן,
ומכל מקום, לפי המקורות שלנו, לא היה
מגע
מיני בין שני היצורים
שהתהלכו
בו עירומים. לא הייתה תשוקה
ואני
סבור שגם חיבה לא שררה שם ביניהם
לא
ליטוף ולא העברת כף-יד על השיער.
גן
היה שם. עדן לא.
אחרי
שגורשו הם נזקקו זה לזה.
אני
מבקש לשים לב לפועל הזה, נזקקו,
שהעברית
קלעה בו אל עניין נכוח עד כאב:
הצורך בזולת וההשתוקקות אליו -
אם
הם בחום הנכון, רק אם הם בחום הנכון -
יוצרים
הליך המזקק לאט לאט את הסיגים
ובסופו
נוצרת, כמו באביקו של אלכימאי שכבר נואש,
שכבה
רכה, שכבה של רוך.
אריה סיון מתוך "גבולות החול", הוצאת
הקיבוץ המאוחד 1994.
אני אוהב את השיר. אהבתי אותו והוא דיבר אל לבי למן הקריאה
הראשונה; וככל שאני קורא בו ומנהל עמו שיח, כך מתבססת אהבתי אליו. זאת גם אם אינני
יודע לבטח מתי ובאיזו שפה זה אחרת?
אני מתבונן פנימה ויודע כי אני אוהב אותו בשל החיפוש שלי אחר
הרוך (חלקה השני של המסה עוסק ברוך). אני אוהבו גם בשל שהוא מעורר אותי למחשבה,
לדיבור, לַכתיבה הזו.
בצרפתית, מצטט סיוון את סארטר, "הגיהינום הוא
הזולת". האם בעברית זה אחרת?
האם בעברית הזולת הוא משהו אחר מן הגיהינום?
סיוון משיב כי בַעברית שלו זה אכן אחרת, אך לא משום שהזולת הוא
גן-עדן: הוא אינו גן-עדן ואינו גיהינום. לא מלודרמה של פח ההפכים ולא מסֶכֶת בתאורה
רומנטיציסטית, אלא דברים הדבורים על אופני המציאות. אף לא אחת משתי המהויות הללו (גן-העדן
או הגיהינום) שכל אחת מהן היא מקום.
המקום המיר עצמו בשיר בהליך, בהליכה. הליכה איטית של
השתוקקות, שיח מתמשך של הזדקקות. הצורך בזולת חייב לקיים תנאים של חום נכון, כדי
שתהא ההזדקקות ההדדית מזקקת את סיגי-הקשר. בלשון הקַבלה זיקוק כזה הוא תיקון –
הליכה מתקנת.
הזולת הוא דרך.
ואולי על-פי נקודת הראות של סארטר צריך הייתי לומר הדרך היא
הזולת.
אני מבקש לשים לב לתנאי הזה, בחום הנכון, שהמשורר קלע בו אל
עניין נכוח עד כאב: "אם הם בחום הנכון, רק אם הם בחום הנכון-", אומר
המשורר. השפה העברית נשמעת לרגע שפה ממוזגת. שפה מן המעלה הנכונה... שפה ממזגת.
ואם הם אינם בחום הנכון?
האם אז הגיהינום הוא הזולת? האם אז נעשית העברית ל"ניב
צרפתי" והופכת שפה מקפיאה או שורפת…
כמעט הכל הסביר לנו המשורר.
את המציאות של חיינו מתאר המשורר באמצעות אביק, מעבדה, אלכימאי; והיצירה האנושית היא בחזקת נס או פלא.
ובכל זאת אנו צופים בשיר במאבק האנושי הקיומי בין הנשאף לבין המצוי,
בין התקווה לבין הייאוש. תקוות האלכימאי לרוך זוכה לניצחון בתום התמודדות קשה
וממושכת ורק על סף הייאוש. המדען המיסטיקן חוזר שוב ושוב על הניסוי שמטרתו לאשש את
השערת האהבה.
מה לא הסביר המשורר?
דבר מה פעוט. העניין הטכני ההוא של מציאת החום הנכון. כיצד
מוצאים את החום הנכון? ועוד פרט קטן שמט, עניין השמירה על החום הנכון; כיצד
שומרים על החום הנכון? אם וכאשר מצאנו אותו..
א
בגן-עדן, ומכל
מקום, לפי המקורות שלנו, לא היה
מגע מיני בין
שני היצורים
שהתהלכו בו
עירומים. לא הייתה תשוקה
ואני סבור שגם חיבה לא שררה שם ביניהם
לא ליטוף ולא
העברת כף-יד על השיער.
גן היה שם.
עדן לא.
אחרי שגורשו
הם נזקקו זה לזה.
הורינו הקדומים סבבו בגן-עדן עירומים. אין דבר לבשרם,
והם אינם חסרים מאום. לכאורה.
עבורנו, דור הלבושים ועוטי המסכות, מסמל העירום חוסר-כל. מי
שירד מנכסיו, אנו אומרים עליו כי איבד את מכנסיו. 'עירום ועריה' הוא מי שנותר ללא
כסות, ללא הגנה. עירומים היו הורינו בגנו של אלוהים אך עירומם העיד עליהם שהם
תמימים.
גן-עדן היה לסמלם של החיים השלמים, הטובים, הנצחיים. מקום שאין
בו חסר.
"בגן-עדן… לא הייתה תשוקה", אומר המשורר: מקום
שאין בו חסר, אין בו כמיהה ואין בו השתוקקות.
אבל דומני כי גן העדן איננו מקום שאין בו חסר, אלא גן-העדן הוא
המקום שנעדרת ממנו תודעת החסר. מקום
שאין בו ראיית החסר.
והרי בתוך הגן הזה נטוע עץ החיים ומי שלא אכל מפריו,
חסרונם הזוחל של חייו הרי פועם בקרבו רגע רגע. פעם פעם פעם.
בעברית זה אחרת: פעם
הוא פעימת הלב. פעם הוא
צעד. פעם הוא מה שהיה ולא
ישוב. כל פעימת-חיים של הלב הופכת לפעימה שהייתה ולא תשוב, והיא מהווה, בו-בזמן,
הן צעד של גדילה וצמיחה אפשרית והן צעד אל הרגע שבו ניעשה אנו למי שהיו פעם ולא
ישובו.
תודעת החסר כרוכה כאן ב'תודעת הזמן הקצוב'.
לצדו של יופיטר, ראש האלים, יושבת ליועץ תֶמִיס –
החוק – ולה שלוש בנות, בנות הגורל. קְלוֹת'וֹ,
"הטווה", והיא, כשְמה, טווה את פתיל חייו של בן-אנוש מעת הוולדו; לכֵסִיס,
"קובעת הגורלות", חורצת את אורכו של הפתיל; ואחותן אָטְרוֹפוֹס, היא הגוזרת, פשוטו
כמשמעו, מקפדת במספריים את פתיל חיינו. אלה בנותיו של החוק[1] והן
אשר על תקציב-הזמן העומד לרשותנו והן אשר על מקצב החיים והן הקצב החותך בבשר החי.[2]
האם לא ידעו אדם וחווה כי הנם בני-תמותה? האם לא ידעו כי
חידלון מצפה לחייהם?
ודאי ידעו דבר-מה על אפשרות כזו, שכן הזהיר אותם אלוהים
"מות-תמותון" אם יקרבו לעץ ולפריו. ואולי ידעו לבטח כי נגזר עליהם למות, אך לא ראו
בכך כל פסול משום שנעדרו דעת הטוב והרע?
מאחר ושניהם אינם מבחינים, הם גם אינם רואים חיסרון כלשהו
בקיום האיסורים שהוטלו עליהם: אין הם רואים פגם בהגבלת חירותם או בהיותם כפופים
למרות האלוהים. על-כן, הכרחית כניסתו של נחש לתמונה; כניסת האחֵר שאינו תְאוֹם[3].
האחר שובר האחדות, מסמן השוני, שקיומו מצביע על מגמה של שינוי
אפשרי. הופעתו של האחר היא מהפכנית. נוכחותו קוראת תגר על השלמות, על האחידות (אחידות
לשון אחד). מרי דורש קיומו של אחר.
אבל מבחינתם של אדם וחווה זו עדיין מהפכה פסיבית. היא נובעת
מעצם נוכחותו של הנחש ושל רעיונותיו האחרים. נוכחות הממתינה לפעולה.
המרי הפעיל יחל במעשה שתעשה חווה: היענותה לפיתויו ולרעיונותיו
של הנחש היא שהפכה אפשרות פוטנציאלית לממשות. בפיתוי דובר רבות, ובעיקר מן הפן
המוסרי, המוסרני; אך לַהתפתות ולפיתוי פנים נוספים, התפתחותיים. הפיתוי הוא הזמנה
למרד, לבדיקה של הגבול מעברו השני. מעשה ההתפתות של חווה היה לַמהפכה הפעילה.
מדוע זה הוטל התפקיד על האישה?
האם נסתפק באפשרות הקלה להטיל עליה את האחריות והאשמה על החטא
הקדמון? האם נסתמך על המעשה אך כדי להסביר כי האישה פתיה ואופייה חלש או
בוגדני?
הבה ננסח זאת שנית: מדוע לוקחת על עצמה האישה תפקיד זה
של חיפוש? או מה איפשר לה
לאישה להיות מרחיבת גבולות, מורדת בקיים, סקרנית-חקרנית לגבי האפשרי, מניעה את
מהפכת הראייה?
האישה היא העושה ראשונה את הצעד. היא המתפתה, שפירושו שהיא
הראשונה לחוש את האפשרי. לחוש, טרם
הנגיסה בפרי-עץ-הדעת-טוב-ורע, שיש דבר-מה שמעבר לקיים. התפתות זו היא עדות להתעברותו של הדמיון.
לאישה גרעין של דמיון~דמיון .
דמיון בין שניים הוא לשון דומה לקיים,
דמיון
כשלעצמו הוא לשון של הפלגה מן הדומה לקיים אל מעבר לקיים.
האישה חשה בתוך-תוכה באפשרות להרות את שעתיד להוולד. לאישה
ידיעה פנימית אודות האפשרות לצאת מן ההוויה ההווית (זו המצויה בממד ההווה)
ולהרחיבה אל עבר העתיד.
האפשרות להרחיב את הגופני, היצרי, החושי, אל עבר המנטאלי והלאה
ממנו.
האפשרות לצאת מן הסביל והקונקרטי בדרך אל היוצר מציאות נשאפת.
מן העין הרואה לראיית המחשבה -
חוש הראיה ממריא לראיה שבעיני רוחי, להפלגת הדמיון.
מן היד הנוגעת בעצמים לנגיעה הנפשית המושכלת
בעצם העניין -
חוש המישוש ותחושת המגע בחומר מרחיבים עצמם לתשתית התפיסה
השכלית, לגעת בדבר, לתת לדבר לגעת בי.
מטַעמי המתוק והמר אל דברי טעם ואל טעם החיים -
חוש הטעם שבפה הלועס ובלשון הלשה בחומרי המזון מרחיב עצמו לטעם
בממד המשמעות והתכלית – לחיפוש הטעם בחומרי הרוח, בדברים ובעשייה.
נשוב ונביט בפני ההתפתות. ההתפתות טומנת בחובה אפשרות חשובה
נוספת. פריצת גבולות האיסור זורעת את זרעי הצמיחה של מקור סמכות פנימי. זה הצומח לאיטו לצד
כוח הסמכות החיצונית. תחילה תלוי מקור הסמכות הפנימי תלות כמעט מוחלטת באחר גדול, במקור
הסמכות החיצוני. עם הזמן מתפתחת עצמאות המחשבה, וחופש הבחירה והפעולה גדלים. כאשר
נעשה הדבר "בחום הנכון" מתקיימת תחושת ביטחון בכוח הסמכות הפנימית, אך
גם הכרה בגבולותיה ובמגבלותיה. כך נשמרת לצד הסמכות הפנימית היכולת להסתייע באחר
והמוכנות להסתמך בעת צורך על מקורות סמכות חיצוניים.
ובכן, באישה הסמלית הזו, הבראשיתית, אצורה האפשרות לצַפות,
ליצור בעיני רוחה, לברוא בדמיונה. לכן היא הנוטלת על עצמה את
תפקיד החיפוש; לכן היא הסוללת את הדרך להמרות את פי המרות. להמיר את הציות לעכשווי
ואת הדבקות בהווה בגישוש ראשוני אחר מציאות עתידית של התממשות האפשרי.
הפן הבורא של האל נוצַר בצלמה ובדמותה של האישה והוא
מעוצב כהשתקפות המשאלה האומניפוטנטית לעשות כל אלה מתוך עצמאות מלאה, מבלי להזדקק
לאחר.
נביט באישה. הצבענו על יכולתה לחפש, לצַפות,
להרחיב גבולות?
אומר יהודי מאמין לבוראו: "ברוך שעשני
נקבים נקבים חלולים חלולים". קל וחומר נכון הדבר לגבי האישה, ואכן היא קרויה
נקבה. מקום שהגבר ניכר בזקיפות קומה, מוצנע כבודה של האישה פנימה. ונקב חלול זה
מוליך אל ניקבה רחומה; אל מרחב פנימי הנמצא בעמדת ציפייה; ובתוכו מנגנון שבו 'תודעת
הזמן הקצוב'[4]: הזמנה
חודשית חוזרת ונשנית להרחבת גבולות, מחזור של תוחלת למימוש האפשרי. נפש-גופה של
האישה יודעת את החלל הפוטנציאלי ואת המרחב העתיד להימלא בחיים; הוויתה של האישה
יודעת את העתיד שמעבר להווה. בכך האישה אחרת מן הגבר[5]. בכך
היא מהווה אחר לגבר.
האחר מציע נקודת מבט שונה והתנסות בממד ההשוואה כהזדמנות
למידה.
ויהי באוכלם מפרי עץ הדעת טוב ורע, התבונן כל אחד בגופו
והתבוננו זה בגופו של האחר.
מבט והשוואה.
חקירה ולמידה
אודות עצמי ואודות האחר באמצעות הזולת.
המבט וההשוואה מולידים את ההבחנה והתודעה ומולידים גם את
הבושה, את מבוכת ההבדלה והספק.
שעה שאדם מביט בגופו הוא יוצר את התשתית
ליחסים שבינו לבינו. בינו הסובייקט, הפועל, החווה, לבינו הצופה בעצמו. הוא נעשה
בו-בזמן הסובייקט הצופה וגם מושא ההתבוננות.
יש האומרים זה רגע הטרגדיה של הפיצול;
ואחרים אומרים זה רגע הולדת הרוח האנושית.
הִביטו אדם וחווה בַעצמי
הגופני והרימו ראשם והביטו זו בגופו וזה בגופה ויראו כי מצוי שם גוף אחר. ויראו כי
השוני טוב.. ויפה.. ונעים.
ויראו כי טוב הוא המשחק הזה הקרוי "חפש
את הדומה-מצא את ההבדלים".
זה משחק הלמידה. חוקיו
חוקי הגבול. הגבול החוצץ והגבול המאפשר מגע.
אני לא את; אני-אני! את לא אני; את-את!
כך גילה האדם את ההנאה שבלמידה. היות שעתה הוא גם מתבונן בעצמו גילה גם את האפשרות ללמוד אודות הנאותיו.
ועוד גילה, את האפשרות ללמוד אודות למידותיו; וליהנות.
אך לא רק ליהנות: שלעתים מה שראה ולמד הסב
לו כאב גדול או קנאה בוערת. "מדוע, בשם האלוהים, אני אני, כמות שאני, מדוע
אינני אַת/אתה???
פה נולדת קנאת השַד והרחֶם. פה נוצרת קנאת הפין.
וכך נאלץ האדם על כורחו ללמוד אודות עצמו,
וההנאה והכאב משמשים בתלמודו בערבוביה.
ובכן, כבר בארנו קודם לכן מה למדנו ממבט
בגופה של האישה; ומשמעות נוספת טמונה בו:
מן הגוף הזה באנו לעולם. מתוכו יצאנו, אליו
נצמדנו, ממנו הפלגנו אל המרחב והוא היה לנו לנמל-אם. לשוב ולילך ולגדול מעט. לשוב
ממרחק אל קבלת הפנים השמחה בנו ולילך כשפניה של האם עמנו ונותנים לנו פנים משלנו.
נוכל לומר באופן סמלי כי בשלב הראשון לחיים,
האֵם היא עולמו של התינוק. החקירה הראשונית של העולם שאיננו אני, ושאני חוקרו מתוך
מגע קרוב וקשר רגשי אמיץ הוא גופה של האם. זו אם החקרנות הסקרנית. לצידה חוקר
התינוק חלקים מגופו שלו. הנה כפות ידיים. הנה אצבעות. מביט. בוחן. שלה?
לא! מניע ומזיז. שלי!
מביט...
עוד אני מתבונן בילד החוקר את אמא-עולם ואל
הכרתי חודרת העובדה כי אדם וחווה לא נולדו להורים.
אדם וחווה לא נולדו להורים.
לא נולדו.
לא היו מעולם ילדים.
לא היו להם הורים.
אדם וחווה לא נֵהֱרו.
הם לא ידעו רחם מהו; מהי לידה.
טבורו של חבלם לא נחתך באחת. ריאתם לא צעקה את
זעקת האוויר לנשימה.
מעולם לא היו תינוקות. לא היו תינוקות. לא היו תינוקות.
הם, הורינו הקמאים,
לא היו להם הורים
ואיך יֵדעו יתומים מבראשית פִשרן של ילדוּת והורוּת.
לא טעמו טעמו של חלב דינקותא, חומו ורכותו של שד, מִטְרף הרעב,
עיניה המאירות והלוטפות, חיוכה המרגיע.
תיבת אמא לא יצאה
מפיהם. אף הגה!
חיבוק אב לא נכרך סביב גופם הקטן, הנחמל;
כתפיים לא היו להם אוכף. צחוק או בכי לא היו להם לשוט.
מעולם לא שעטו בשמחה גואה ללא מעצור
להתגאות
בקשקוש צבעוני שיצרו, אצטרובל שקטפו,
מתנה מרעישה שקבלו, עמידה על הראש, רעיון!
הם לא פחדו, אף לא פעם אחת, פחדו של ילד
מחושך, מהישאר לבד או ללכת לאיבוד, ממפלצות הפְּנים ומפלצות החוץ.
לא בכו בכי מר ממר, שמחפש להיקוות באגן הנחמה החמה.
הם לא התבגרו משום ילדות.
הם לא ידעו אהבה
שיודעים ילדים.
וזו שאלה גדולה מאוד.
מדוע נשללה מהורינו הקמאים הורות וילדות? כיצד הייתה נראית
ההיסטוריה האנושית לו היו אדם וחווה ילדים להורים?
והיה וסיפור הבריאה הוא מיתוס המשקף איזו אמת אנושית אוניברסאלית,
מה מספר לנו העדר הילדות וההורות של אדם וחווה אודות עצמנו?
בגן –עדן, אמר המשורר, לא הייתה תשוקה.
מקום שאין בו חסר, כך הבנתי, אין בו כמיהה ואין בו השתוקקות. הוסיף המשורר ואמר,
"ואני סבור שגם חיבה לא שררה ביניהם". ואני, שאוהב את שירו, חולק עליו
וסבור שהייתה גם הייתה שם חיבה. לא כל הזמן; חלק הזמן.
מקום שאין בו תודעת-החסר אין בו התשוקה אל החסר, אך יכולה
להיות בו הכמיהה אל ההתרחבות. כמיהה זו אינה חייבת בתודעה.
הנה אני למד על שני סוגים של חסר: חֶסֶר הגריעה וחֶסֶר המימוש.
חֶסֶר הגריעה מקורו במה שנלקח מאתנו: במה שאבד לנו,
במה שאובד לנו ואשר נחשוש או נדע שיאבד לנו בעתיד. חסר זה מוליד את התשוקה אל הימלאות הגריעה.
חֶסֶר המימוש מקורו בטמון בנו בכוח, באצור שטרם
התממש. חסר זה מוליד את הכמיהה אל מימוש
האפשרי אל הימלאות האפשרי.
תודעת החסר של הגריעה (והאובדן) מוחשית יותר מאשר ההכרה בחסר
של המימוש. בראשונה ערעור האיזון של המוכר מטלטל, העימות עם השינוי חריף. הפגיעה,
הכאב והחרדה המתלווים לגריעה ולאובדן מעוררים את התודעה. לעומת זאת ההכרה בחסר של
המימוש עלולה להיות עמומה יותר ורדומה יותר. הפוטנציאלי, ממהותו, חבוי ומכוסה,
ויחד עם זאת חותר להתגלות ולהתממש. בחתירתו הוא פועל ממרכז האישיות הכוללת ולא
ממרכז התודעה. לכן בגן-עדן, בו נעדרת תודעת החסר, דווקא חסר-המימוש הוא שמגלה עצמו
וזאת באמצעות התפתות האישה. חסר-הגריעה אינו מודע בגן-עדן. סופיות החיים ומוגבלות
החירות (שני מייצגים לחסר גריעה) מסומנות בלבד על-ידי קיומם של עץ החיים ועץ הדעת
ועל-ידי האיסורים לגעת בם ולאכול מפרים.
אולי תתבאר לנו כאן מקצת שאלת העדר הילדות וההורות של אדם
וחווה.
בשלבי חיינו הראשונים אנו חווים פרידות צפויות ובלתי צפויות,
המותירות את רישומן על התפתחותנו.
בעת הלידה אנו נפרדים מבית היוצר, מן ההוויה הרחמית העוטפת;
מדמה, מראותיה, מקיבתה, מכליותיה של האם; ועלינו לנשום ולעכל את חומרי העולם
החיצון באורח עצמאי, ולהיפטר בכוחות עצמנו מן הדורש סילוק.
הנגמל נפרד מן הבלעדיות של מצב הקבלה-יניקה
כתנוחת-עולם, כהשקפת-עולם; הוא משנה עמדה ביחסיו עם המציאות ונושא ונותן עמה
בדרכים חדשות.
היוצא מן הבית "אל הגן" נפרד מממלכת המוכר
ומתנסה בהיות שגריר יומי בארצות החוץ. הוא מנסה מחוץ לממלכה מה שלמד בבית, ומנסה,
בשובו מארצות החוץ הביתה, את רכישותיו החדשות.
כל פרידה כזו (ואחרות) יש בה מן הגירוש והיא נושאת מטען כפול:
ויתור ואפשרות, אובדן והזדמנות.
אדם וחווה נוצרו בוגרים בממדי-גופם אך עובריים בהווייתם
האנושית. גוף מבוגר, נפש עוברית; הורים אַין, ילדות אַין. לַהִתפתות ולעונשה היה תפקיד מן המעלה הראשונה
בתהליך גדילתם וצמיחתם.
המרי שבהפרת
האיסור היה אקט של הולדה עצמית.
אקט זה לא נעשה מתוך מחשבה בוגרת או מתוך שיקול-דעת ובחירה מושכלת. ההִתפתות
הגיחה באמצעות דחף ההתממשות,
בזכות כמיהתה הלא-מודעת של האישה אל הימלאות האפשרי. האחר שמש לה
כנקודת-משען וכמנוף[6].
הגירוש
מגן-עדן הווה עבור אדם וחווה פרידה מעין הפרידות שתיארתי. כעסו של האל, ועונש
הגירוש הותירו את רישומם כפגימה בדמות-עצמם התמימה. תמונת-עצמם המשתקפת אליהם
מתגובת האל הזועם, נגרעה ונפגמה ובכך איבדה לעולמים את שלמותה. אלה הטביעות
הראשונות של תחושות הבושה והאשם.
גם מציאות החיים האנושית מאבדת כאן לעד את טוּבה המושלם. התסכול היה
לנו, אפוא, לבן-לוויה של קבע, חלק ממנת היום. תהום נפערה בין המשאלה
לבין המציאות ומשאביה המוגבלים. מעתה, הצער והיזע שבעבודה הם לחם חוקנו - הצער
והיגע שבעבודת ההולדה וההורות כי "בעצב תלדי בנים"; הצער והיזע בעבודת
הפרנסה כי "בזיעת אפיך תאכל לחם"[7].
מי שמאמין בסיפור הבריאה כמות שהוא, רואה
בהעדר הילדות כוונת מכוון. אדם וחווה צריכים היו לבחור בין ציות לדבר-האל, שבצדו
חיים טובים ומוגנים לעד לבין חטא המרי והגאווה של השאיפה להיות כאלוהים בנצח הקיום
ובידיעת-כל. הייתה זו בחירה בין שהייה במעין תמימות ילדית, החוסה בצל האל הכל-יכול
לבין היות מבוגר בטרם-עת, ללא הורה. עליהם לשאת באחריות ולהיענש על המרית פי האל
ולחיות במציאות שיש בה מעתה טוב ורע. עכשיו, משחטאו, עליהם לעמול כל ימי חייהם
לתקון את המעוות, לתיקון דרכיהם, לתשובה.
מי שמאמין כי סיפור הבריאה הוא פרי יצירת אנוש
והשתקפות של איזו אמת אנושית אוניברסאלית, רואה בהעדר הילדות ביטוי לעוצמת האיום
של המפגש עם המציאות כמות-שהיא; משל לשיתוק התנועה בשל היאחזות נואשת באשליית עולם
שכולו טוב. משל להתקבעות האפשרית של ההתפתחות בפאזה עוברית, טרום הילדות. משל זה זורע אור על חשיבות ההעזה
כאקט של הולדה עצמית.
הגירוש מגן-עדן ומטובו הוא חלק מתודעת-החֶסֶר האנושית
הקולקטיבית. הוא מותיר את רישומו המכאיב של האובדן; אך הוא הופך גם לשותף בהנעת
כוחות התשוקה והיצירה בשרות חֶסֶר
הגריעה וחֶסֶר המימוש.
נראה כי התשוקה והיצירה, כל אחת מהן, יכולה להיות מונעת
הן על-ידי חסר הגריעה והן על-ידי חסר המימוש. הנעתן מתקיימת בשרות שני הצרכים
בעוצמות משתנות. פעמים רבות שני הצרכים מתקיימים יחדיו ומניעים בעוצמות דומות כל
אחת מהן. לעתים יהא אחד מהם דומיננטי. בהיות הצורך הדומיננטי כוח הגריעה והאובדן,
תהא עיקר פעולת התשוקה או היצירה בשרות מילוי החלל הריק, בבקשת הפיצוי והנחמה.
בהיות צורך ההתממשות הכוח המוביל, תהא עיקר פעולת התשוקה והיצירה בשרות המימוש
העצמי, ההתרחבות והצמיחה.
כאשר מדובר בתשוקה וביצירה הראשוניות, עשויה התערובת של כוחות
ההנעה מִקשה אחת.
הרעב של
התינוק, למשל, מבטא את שני כוחות ההנעה בתצורתם הראשונית, הבלתי-מובחנת.
הדחף לאכול מונע בשרות מילוי החסר הנורא והרגעת אימי הרעב, אך אין להפרידו
מן הדחף לאכול בשרות אספקת החומרים לבנין הגוף, בשרות הגדילה. למעשה מדגים הרעב את
האופן הבלתי-מובחן (ודאי הבלתי-מודע) של פעולתם המעורבת של שני הצרכים בשלב הראשון
לחיים.
עם ההתפתחות עשויה פעולת שני הצרכים להיות מובחנת יותר. או-אז:
תשוקה ויצירה המוּנַעות בעיקר בכוח הגריעה והאובדן שואפות
להימלאות החסר.
תשוקה ויצירה המוּנַעות מכוח הדחף להתרחב, להשתלם,
שואפות להימלאות המימוש.
בשלב זה, גם כאשר התשוקה או היצירה מונעות בו-בזמן
בשרות שני הצרכים, הרי מתאפשרת לנו יותר תובנה לגבי כל אחד מהם.
הסיפור המיתי של הבריאה משקף היבטים מכריעים בתהליכי ההתפתחות
והצמיחה האנושיים:
את חשיבות הדחף להתממשות עצמית ואת חשיבותה של המשאלה באת-כוחו.
את מקומה של 'תודעת הזמן הקצוב' בתודעת-החֶסֶר.
את חשיבותה של תודעת החסר ושל כוחה ומגבלותיה בהימלאות הגריעה.
את תפקידו המשמעותי של האחֵר בתהליכי שינוי וצמיחה;
את חיוניותה של היכולת להכיל את המציאות כמות-שהיא –
מרובת פנים;
את הבנת עוצמתו של הפחד לשלוט בנו ואת חשיבות ההעזה לחיות.
על-פי מיתוס הבריאה, נראה כי אצל האישה מתעורר דחף ההתממשות
קודם לגבר. הכמיהה אל המימוש, אל האפשרי מתגלה אצל האשה באורח תחושתי, פנימי,
אינטואיטיבי. (האם גדילתה והתפתחותה המבכירה של הנערה על פניו של הנער המתבגר היא
עדות נוספת לכך?).
עלינו להבין את חיוניות האישה. עלינו לקבל את חיוניות האשה
שבכל גבר.
לא גן-עדן ואף לא גיהינום. לא המקום, כי אם הדרך. והדרך היא
האחֵר. האחר הפנימי והאחר שבעולם. אם מזדקקים בחום הנכון, אם מעיזים להתפתות
ולהתממש, אם מתגרשים מאשליית השלם, אזי
כמו באביקו של אלכימאי שכבר נואש נוצרת שכבה רכה. שכבה של רוך.
בגלל מרי-ההתפתות ובגלל הגירוש מגן-העדן כאלה
הם חיינו.
בזכות המרי והגירוש אלה חיינו.
אדם וחוה - בזכות הגירוש אבל פן 1923
[1] בנות הגורל הן בנותיו של החוק. רוצה לומר, גורלנו להיות
בני-תמותה הוא ביטוי לחוק עליון.
[2]
בעברית
זה אחרת: יש סוברים כי בעברית שורשים שמקורם בשתי אותיות-יסוד ואות שלישית מקנה
להן גון של משמעות. והנה דברנו בעניין קצב וזמן. שתי אותיות-היסוד קצ משמעותן מה שנחתך, מה שנגזר, מה שמסתיים.
הקצב חותך בבשר, התקציב חותך בעוגת
המשאבים, המקצב חותך בצליל הזמן הנמשך. הקצה מצוי בסוף, הקיצון
בשוליים, ההקצעה חותכת בקצוות, הקוצץ והקוצר
גוזרים על מושאיהם להב חד. קוצר-ידנו וקוצר-היריעה
הביאנו לקץ טפול-השורש.
ומה על הזמן? הוא מזמין אותנו ומזמן לנו הזדמנויות. והוא עושה
זאת מזמן. ומזמן הרי זה פעם. ועל פעם כבר דברנו הפעם.
[3] האחר שאינו תאום כאן הוא הנחש ורעיונותיו. לעתים אין צורך
בדמות, די ברעיון אחר, מחשבה אחרת, נקודת-ראות שונה.
[4] ראה תודעת הזמן הקצוב עמ' 4.
[5]
הגבר במובן של היסוד הגברי בנפש, אפשר
גם לומר בלשון יונג הארכיטיפי
[6] אחר מובהק הוא, כמובן, הנחש ורעיונותיו. גם האל (ואיסוריו), גם
אדם, שאינו שותף לפגישת הנחש, שימשו אחר לחווה .
[7] באנגלית, למשל, מעשה הלידה, חבליו וציריו נקרא Labor לשון עבודה
ומאמץ.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה