דיאלוג - הרצאה ושיחה עם אנשי חינוך
צבי עמלי
בוקר טוב. ביקשתי להציג את עצמי בעצמי. שמי בכתובים צבי עמלי, ביום-יום צביקה. עוסק
למעלה משלושה עשורים בחינוך, בייעוץ ובטיפול. הרביתי לעבוד עם ילדים ומשפחות ועם
אנשי מקצוע מן ה"מקצועות המסייעים". ניהלתי שנים את התכנית להכשרת מנחי
קבוצות באוניברסיטת בר-אילן ומדי תקופה יש לי עניין בפרויקט חדש, כדי להישמר מפני
שחיקה, להכיר תכנים חדשים ואנשים חדשים; וכדי לשמור על החדווה ועל התשוקה לעבוד
וליצור. מילה על אופן הדיבור שלי: לעתים אני שיטתי ביותר, לעתים משוטט. אתחיל
בדפים ומשם...
די בהצגה עצמית.
אפתח מיד בהגדרה קצרה שתלווה אותנו; אחריה תודה
קצרה שתסתבך; ואחר-כך הקדשה שממנה נצא לדרך.
הגדרה קצרה. מהי עמדה דיאלוגית?
עמדה דיאלוגית היא
עמדה נפשית של אדם כלפי החיים, כלומר, עמדה נפשית כלפי עצמו וכלפי הזולת והעולם.
מעמדה זו אדם חותר לנהל שיח עם האחר לו. עם האחרים שבתוכו ועם האחרים החיצוניים לו
בעולם. בעמדה זו אני חותר להביא את עצמי במלואי ובמהותי ונכון לפגוש את האחר
במלואו ובמהותו; ונכון להעז לצאת מן השיח כשאינני זהה לאופן שנכנסתי למפגש. מתחדש. אחזור על ההגדרה.
למשל, אנחנו נפגשים עתה. אני אחר לכל אחד
מכם ואתם אחרים לי ולכל אחד מכם. ברור שאין זה פשוט עבורי להביא את עצמי במלואי
ובמהותי; ודאי מסובך עוד יותר שכל אחת ואחד מכם יביא עצמו במלואו ובמהותו; ועדיין
אני עומד מאחורי ההגדרה של העמדה דיאלוגית וחותר למפגש שיוליד אצלי דבר-מה חדש או
מתחדש. ואולי גם אצל חלק מכם.
ועכשיו, כפי שהבטחתי, תודה קצרה.
תודה על שהזמנתם אותי להרצות בפניכם על נושא
קרוב ללבי, הדיאלוג. אני מודה ומודה.
מודה על ההזמנה המשמחת, אך גם מודה כי יש
בהזמנה זו מלכודת מובנית, שכן דיאלוג הוא נושא עמוק ורחב והיריעה העומדת לרשותנו
קצרה; אך בעיקר משום שדיאלוג הוא סוג מובהק של שיחה דו-כיוונית , הדדית, ואילו
הרצאת דברים עלולה במובן מסוים להיות היפוכה. הרצאה היא לעתים סוג של מונולוג.
זו התודה הקצרה
שהסתבכה. אשוב לכך מיד לאחר ההקדשה.
אשמח להקדיש את
שיחתנו-הרצאתנו לחבר יקר. זקן במלוא המשמעות החיובית של התואר, זקן שבט בן 85. גם שמו צבי. אנחנו הולכים יחדיו בדרכי דיאלוג
שנים רבות ואפילו פעם אחת נישׂאנו. לא ממש, אבל
אחרים חׅתנו אותנו. שלחנו מאמר משותף באנגלית לכנס וקבלנו מכתב המאשר את
קבלתו. על המעטפה נכתב Mrs. And Mr. Zvi. צבי מילר. צבי חברי הוא איש שיח.
אספר לכם סיפור קצר על צבי וצביקה (סיפור
לעניין, לא לדאוג!). ב-1995 הנחינו יחד סדנה ביום עיון בנושא שימוש לרעה בסמים.
לפני הסדנה, הוזמנתי לשאת באודיטוריום רחב-ידיים, הרצאה ששמה הארוך היה "התמכרות
כדפוס התמודדות חבלני והפונקציה ההורית הדיאלוגית כמענה מתקן" (כבר אז הייתי מושקע בענייני דיאלוג).
בתום ההרצאה נסתי
לגינה לפגוש את צבי. רק הנחתי את עצמי על הכיסא ופרצתי בבכי. הלחץ והחרדה נתנו בי אותותיהם.
"בשביל מה הייתי צריך את כל זה, למה אי אפשר היה להסתפק בסדנה שלנו?"
יבבתי בלחש. צבי חיבק אותי וניחם אותי. נרגעתי. האמת, לא היה קשה מאוד לנחמני,
שהרי ההרצאה כבר הייתה מאחוריי והסדנה עמדה בפתח. ברור שנוכחות של חבר, מנחה
ב"קו", הייתה לי לעזר רב. ברור כשמש, שבאותו יום, עבורי, היה ההבדל בין
חווית המרצה לחוויית מנחה משוחח הבדל עצום.
הרצאה היא הצגה. הצגת דבריך, הצגת עצמך, הצגה ובמרכזהּ שאלת הנראוּת. אפשר גם לומר הנשמעוּת. להציג בעברית (כולנו
יודעים) הוא גם לשון משׂחק על במה.
מרטין
בובר, מאבות הגישות
הדיאלוגיות, הבחין בין נראוּת לבין הוויה של עצמוּת. הנראות
נדרשת לנו כדי לתפוס מקום, כדי להיות בסדר, כדי למלא ציפיות, כדי להיות בהיר; אך
היא סוג של נוכחות, הדרוכה כל העת לשאלות כיצד אני נראֶה? כיצד אני נשמע? כיצד תופסים אותי האחרים ואפילו, כיצד אני תופס את
עצמי? בעמדה של נראות אני פועל מתוך ערנות מתמדת לשאלת האישור. צורך באישור
חיצוני או צורך באישור פנימי. בהוויה של עצמות, לשון של היות עצמי,
אני נוכח כפי שאני אני. נוכח באופן אותנטי, על פי מהותי – בהיותי מה
שאני. אינני מצוי בציפייה לרצות מישהו או משהו, גם לא לרצות את עצמי.
אם כך, הרצאה
של יחיד יכולה להפוך בקלות לבימה של להַראות ולהֵיראות, להשמיע ולהישמע. אין זה בהכרח רע או טוב, התשובה לשאלה זו תהא תולדה
של מטרותינו ושל סולם הערכים שלנו. הצורך בתשומת-לב, בהתפעלות, בתשואות הוא לפעמים
גדול ולא כולו מודע לנו. הוא עלול לנהל
אותנו עד כדי התמכרות לבמה. יש, כמובן, גם אפשרות שיחסיו של מרצה עם ההרצאה ועם
קהלו יהיו מידתיים ומאוזנים; ואפילו מונולוג, המעורר שיח משמעותי אצל המאזין
הפסיבי, לכאורה. שיח, מאידך גיסא, יש בו, מהגדרתו, שאיפה ופוטנציאל
להיות מקום של דיאלוג, מרחב שמציע לאנשים לבחון אפשרות להוויה של עצמוּת, למפגש אותנטי. אך גם דיאלוג יכול לאיים על אנשים, ומפגש אינו מבטיח
קרבה או למידה או פוריות, ואפילו יצאת לדרך עם כוונות לשיח והנה נפרדת פוגע ונפגע.
ובכן, הרצאה או שיחה? להרצות או לשוחח? זו
השאלה...
מה, אם כן, אנו עושים?
ומה עושים אתם כאנשי חינוך?
נזכור שאנו בתחילתו
של מפגש, שתכליתו חקירה של הדיאלוג; ובתהליך חקירה יש תועלת בסוגים שונים של דיבור
ושל מחשבה. שימו לב, בעברית יש לחקור, לשון סקרנות ללמוד ולהתוודע לחדש; ויש
לחקור, לשון להוציא מידע בכוח ובערמומיות גם ממי שאולי אינו רוצה לספקו. פנים
שונים לחקירה.
ההתלבטות בין הרצאה
לשיחה יש בה שלושה עניינים משלימים, הרלבנטיים ביותר לא רק למפגש בינינו, אלא
לעיסוקכם בחינוך ובהוראה:
אחד, בתהליך שלם חשובה בעיניי הלימה בין התוכן לבין האופן. כלומר, אי-אפשר
ללמוד אודות דיאלוג בלי שחלק משמעותי בתהליך הלמידה יהיה חווית הדיאלוג עצמו. כפי
שלא ניתן ללמוד על הליכים דמוקרטיים בהכתבת העקרונות ללא חוויה של הבעת דעות
חופשית, אפשרות לביקורת על הסמכות והאזנה לדעת המיעוט. הלימה בין תוכן לבין
אופן היא חיונית בעיניי ללמידה משמעותית.
מצד שני, למרות שכוחו של הדיאלוג רב, יש לו גבולות ויש לו מגבלות, הוא מתאים למטרות
מסוימות ודורש תנאים מתאימים, ואילו עבור מטרות אחרות ותנאים אחרים הוא פחות מתאים
או אינו מתאים. הבנה זו כופה על המאמינים בדיאלוג מידה של צניעות והזמנה לשלב סוגי
דיבור ומחשבה אחרים ממנו, היכולים לסייע בלימודו. גם המאמינים בּׅסגולות ההרצאה ילמדו באופן זה צנעה מהי ויתמודדו עם הגבולות והמגבלות
של ההרצאה ושל המרצה. שילוב מותאם של דרכי דיבור וחשיבה שונים ממצה את מעלותיהם
השונים והמשלימים.
מצד
שלישי, אנו רואים
כי למרות ההבדלים המהותיים בין שיחה להרצאה, הבדלים שקל להנגיד זה מול זה, המציאות
היא מרובת-פנים. לא כל הרצאה ולא כל מרצה יולידו מונולוג ראוותני, המרוכז רק
בצרכי המרצה; ולא כל שיח הוא ערובה למפגש של קרבה אותנטית והפריה הדדית המצמחת את
הנפגשים. ההבדלים בין הרצאה לבין שיח אכן תקפים ועמם תקפה גם הסתייגותנו. כאנשי
חינוך עלינו לסייע לחניכינו לפתח חשיבה מרובת-פנים ולפתח חוסן רגשי
ושכלי להכיל מציאות מרובת-פנים ולשאת את קיומן של אמיתות (לשון אמת) ועמדות
שאינן מוחלטות; המכירות גם באחר, בשונה ממני, באמת שאינה האמת שלי.
הדיאלוג הוא מרחב של
יחסים בין אחרים זה לזה ומפגש בין עמדות ואמיתות יחסיות. ליתר דיוק, מפגש בין
אנשים, המוכנים להתייחס לאמת הנפשית שלהם כאל אמת יחסית ולאפשר לעצמם ולזולת להטיל
בה ספק; ובמקביל להאזין לאמת הנפשית היחסית של הזולת, שגם בה ניתן להטיל ספק. אם מתקיים
דיאלוג, שיח כן ופתוח וחושב בין האנשים ובין האמיתות הנפשיות, אזי ייוולדו יחסים
מתחדשים ותיוולדנה אמיתות מתחדשות.
יצאנו, אפוא, לדרך
בזהירות, שלא נאדיר האדרת-יתר את הדיאלוג ולא נפחית בערכו של המונולוג, אלא,
א. נטיל ספק בונה בכל שבח מוגזם או אידיאליזציה של אדם או של תופעה,
נטיל גם ספק בונה בכל ביטול-ערך גורף של אדם או של תופעה.
ב. נחנך עצמנו להכיל מציאות מרובת-פנים ולקבל את היחסיות של האמת האנושית.
ג. נתור אחר שילוב של אמיתות ושל אנשים שהם שונים (אפילו מנוגדים),
אך גם משלימים ומפרים.
גם כאן, היום, תשלבו ודאי בין אמיתות
וסוגי דיבור וסוגי מחשבה, שהם, כאמור, סוגים שונים, לעתים סותרים, אך בו
בזמן משלימים ומפרים. ואנו, אתם ואני, ננסה ליצור יחדיו יצור כלאיים של הרצאה ושל שיחה.
מציאות מרובת-פנים. הבה נצעד עוד צעד
בשבילי הדיאלוג:
מרטין בובר, טען כי
דיאלוג מתקיים לא רק עם בני אדם. הוא מתאר בצורה חיה ומוחשית כיצד ניהל שיח עם
סוס. וגם עם עץ. מפגשים מרגשים. כלומר, השיח אינו חייב להיות מילולי, אינו חייב
להיות בשפת בני-אדם, אינו חייב להיות עם בני-אדם. טיעונו של בובר מעלה תהיות שונות,
באשר להדדיות השיח למשל, אבל בנקודה זו של השיחה אני רוצה להדגיש באמצעותו כי
דיאלוג יכול להתקיים בין אדם לבין כל אחר: אחר אנושי, אחר חי, אחר
צומח, אחר דומם וגם אחר שהוא תופעה או מחשבה או רעיון. ובלבד שהנך חותר להיות
במפגש במלואך ובמהותך; וחותר לפגוש את האחר במלואו ובמהותו; ומעז להתחדש.
אספר לכם סיפור נוסף על צבי וצביקה. זוכרים את המאמר שהוליד את "נישואינו"? ובכן, מאמר זה
נכתב, כאמור, יחד. לא הייתה זו עבורי חוויה פשוטה. הכתיבה החלה בחדווה ובהסכמה.
לאחר שכתבנו פסקאות אחדות וטענו טענות ראשוניות. הציע צבי פיסקה חדשה. הפסקה סתרה
את הדברים שכתבנו שורות אחדות קודם. הערתי לצבי בעדינות והוא לא נראה מוטרד כלל
ועיקר מן הסתירה. אמרתי זאת שנית ביתר בהירות ותקיפות: "צבי, יש כאן סתירה
בולטת. אנחנו לא יכולים לכתוב רגע אחד שמדובר ביום וחמש שורות אחר-כך שמדובר
בלילה". "למה לא?" שאל צבי לגמרי בתמימות. התחלתי להתעצבן: "כי זה כנס מדעי! בכנס
מדעי מצפים מאתנו להיות הגיוניים ועקביים! מה תעשה אם מישהו יקום באמצע דבריך
ויכריז שאדוני סותר את עצמו?". "אומר לו שהוא צודק", ענה צבי,
בשלווה אמתית. עלי להודות שאבדתי את עשתונותיי והרמתי את קולי הצפצפני "מה
זאת אומרת תגיד לו שהוא צודק? אם אתה יודע שהוא צודק למה לכתוב משהו סותר?"
ובלב אמרתי לעצמי אנחנו רק בתחילת המאמר, אין סיכוי שנגיש משהו ביחד בדרך המשוגעת
הזאת. "אני אומַר לו שהוא צודק,
ואשאל אותו אם יש לדעתו דרך ליישב את הסתירה", ענה לי צבי. בשלב זה של
הוויכוח נטרפה עלי דעתי והתערפלו חושיי.
מן הסיפור הקודם הבנתם, ודאי, ששלחנו מאמר ואף התקבל כמאמרם של גב'
ומר צבי. הנה אתם נוכחים כי צבי, חברי, הוא אכן איש שיח מובהק ואני, לעומת זאת
קפדן, רגזן ולא "מי יודע מה" דיאלוגי. לכל הפחות בקטע הסיפור המסופר.
אתם נוכחים לדעת דבר נוסף על צבי: צבי אינו חושש מלטעות. לפעמים, ההיפך הוא הנכון,
הוא מחבב טעויות.
ומדוע אני מספר לכם על בובר והסוס, בובר והאילן ואת מעשה צבי וצבי? כי ברצוני להדגים:
א. קל להצהיר שהנך איש
שיח, מוכן להשיח עם עצמך ועם הזולת ועם העולם, אך לא תמיד קל לממש זאת הלכה למעשה,
קל וחומר, להתמיד בכך לאורך זמן.
ב. טעויות אינן עניין
רע תמיד. הנה דוגמא נוספת למציאות מרובת-פנים. טעויות יכולות להוות שלב בתהליך
של חשיבה, למידה, יצירה, שלב בצמיחה אישית. בתנאי, שהנך מנהל אתן שיח. הטעות היא הזולת
האחר של הנכון. איבוד הדרך הוא האחר של הדרך. משפט מורכב. אני חוזר: הטעות
היא הזולת האחר של הנכון. איבוד הדרך הוא האחר של הדרך. קודם לכן טענתי
כי דיאלוג הוא לעולם מפגש עם אחר (פנימי או חיצוני) ומוכנות לצאת מן
המפגש עמו מעט שונה. לכל טעות היו הנחות יסוד שהובילו אליה, שהרי הטועה לא
תכנן לטעות. רק ניסיון להבין את הדרך האחרת ואת הנחות היסוד האחרות שלה (אפילו שהן
מוטעות בעיניי) יצמיח תובנות חדשות.
נסכם את הסיפור השני אודות הצמד צבי:
אחד, לא קל להיות איש שיח.
דיאלוג אינו מעשה פשוט. הוא דורש מוכנות פנימית ותנאים חיצוניים לקיומו.
שתיים, ניתן
לקיים דיאלוג גם עם מחשבות ועם רעיונות, ובכלל זה עם טעויות ובתנאי, שכמו במפגש
אנושי, נהיה אמיצים להיות שם במלואנו ובמהותנו, ונאזין ונתבונן ברעיון ובטעות
במלואם ובמהותם, כלומר נרד אל הנחות היסוד שלהן, שמהן נבעה המחשבה או השיבוש. אבל!
עוד אנחנו עוסקים בשיח עם מחשבות ורעיונות, בל נשכח כי לב הדיאלוג הוא בשיח בין
אדם וזולתו, מה שבובר כינה "הבין-אנושי".
שלוש, כל אחד מאתנו נקרא מחדש יום יום לקיים
עמדה דיאלוגית כלפי עצמו וכלפי העולם.
עברנו כברת דרך ואולי צריך מנוחה, ואולי נחוץ
זמן לעכל את שנאמר ולנהל דיאלוג על הדברים שהתגלגלו. נעשה אתנחתא בְּהרצאה.
אפנה אליכם תחילה שלוש שאלות. אם תרצו, אני מזמינכם להשיב בקול.
1. מה אני יכולה או
יכול לקחת לעצמי או לעיסוקי מן השיחה הזו עד כה?
2. האם יש משהו בשיחה שעורר
בי אי-נוחות (קלה או קשה) שארצה לבטא בקול?
3. האם משהו מן הדברים נותר
בלתי מובן או עורר שאלה שארצה לשאול?
מכאן התנהלה שיחה. תכננתי לשלב את סעיפי "מיהו איש שיח?" והזמן,
שקוצר, לא אפשר זאת. נפרדתי בתודה ובקריאת שירהּ של לאה גולדברג:
זה לא הים
זה לא הים
אשר בינינו,
זה לא התהום
אשר בינינו,
זה לא הזמן
אשר בינינו
זה - אנו
שנינו אשר בינינו.
מתוך לאה גולדברג, כתבים ג', הוצאת ספריית פועלים, 1973.
המפגש התקיים עם תלמידי החוג לחינוך מיוחד וסגלם במכללת לוינסקי. 6.6.2016
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה