הכפיר המתהווה. התגבשות הזהות.

הלביא והכפיר המתהווה 

מחשבות על התגבשות הזהות ותחושת השייכות

     צבי עמלי

 

 ילד בן שנתיים ותשעה חודשים נפגש עם אישה מבוגרת, ידידה של הוריו.

- איך קוראים לך?

- קוראים לי אריק.

- אריק מה?

- (בלחש) כהן.

- ובן כמה אתה?

- (בקול רם) בן שנתיים.

- ואיפה אתה גר?

- ברחוב המושבה 57!

 

אמו של הילד (הקוראת היטב את המציאות) מציעה לו לומר כי הוא בן שנתיים, ועוד מעט יהיה בן שלוש. הילד אוהב מאוד את אמו וקשור אליה. מדי פעם הוא עונה כפי שבקשה ובפעמים אחרות חוזר ודבק בגרסת השנתיים.

 

ימים אחדים לאחר מכן פגש בו אביו בסלון.  "אבא, פיפי", אמר בבהילות.

הוא נעמד מול הסיר, שסבתו, שכבר איננה, קנתה לו, והכריז בנחרצות "בנים עושים פיפי בעמידה!"

האב חרד לשלום השטיח, שרווה גם הפעם ירי רטוב שטוח מסלול; אבל בו בזמן, שמח באשר לזהותו הגברית המתגבשת של בנו.

 

- "ארקוּ, חמוד", פונה אליו האב בשם חיבה שצמח מאי-שם, " אתה רוצה..."

- תקרא לי רק אריק, אבא

- "בסדר, אריק", משיב האב, ומצטדק, "אני קורא לך ארקוּ כי אני אוהב אותך"

- אבא!   תקרא לי רק אריק!!!

 

השם הפרטי, שם המשפחה,  שם החיבה, הגיל, סביבת המגורים, הכתובת, המין, האחים והאחיות, הסבתות והסבים, דמויות משמעותיות שאינן בחיים, כולם (או ליתר דיוק, הייצוגים שלהם בתוכנו, בנפשנו, במוחנו) הם חלקים בתצרף, המרכיב את זהותו של אריה יצחק כהן ושל כל ילד וילדה. וגם בתצרף הזהות שלנו המבוגרים. אריק איננו שואל עדיין מיהו יצחק שבשמו. הוא עדיין בעיצומו של תהליך לאמץ את שם משפחתו.

 

בגיל שלוש, כאשר השפה כבר הופכת לנכס פעיל ונהית שותפה ממשית לתהליכי החשיבה, מצטרפים למעשה המרכבה של הזהות הנבנית לא רק רשמים חושיים וחוויות גופניות ורגשיות, אלא גם מילים ומושגים.

חלקים נכבדים של הזהות נרכשים בדרכים של חיקוי ושל הזדהות עם האחרים המשמעותיים בחיי הילד. ילדים האוהבים אותנו, התלויים בנו באופנים שונים, והזקוקים לאהבתנו מושפעים מאתנו לא רק בהתנהגותם ברגעים נתונים, אלא עושים שימוש בחלקים של הקשר ובחוויות מן הקשר כאבני-בניין לזהותם המתהווה.

ידיעה זו מזמינה כל מי שהוא מבוגר משמעותי בחייהם של צעירים להתבונן מתוך מידה של אחריות, בַּאופן שהוא נוטל חלק (לעתים שלא מבחירה) בבניית הזהות המתהווה של הילד הקשור אליו.

 

אריות בוגרים ולביאות בוגרות במשפחה המורחבת משתתפים בבניית הזהות של הכפירים והכפירות המתפתחים. אם שמי כפירה בת-ליש, אזי זהותי תכלול רכיבים של היותי בת למשפחת ליש; בתו של אבי אריה; בתה של אמי לביאה; אחותו של כפיר; חברה בחבורת האריות הצעירים במשפחה...

אני לומדת מבני משפחתי כי אני שייכת למשפחת החתולים הגדולים. אני ציידת לעתיד ולביאה בדרך. קולי הרם שואג שאגת אריות, אך יש לו לקולי צבע ייחודי וגוונים חד-פעמיים שאין לאף לביאה או אריה אחרים. אני שייכת ללהקה ובו בזמן אני ייחודית.

 

כעבור שלושה חודשים מלאו לאריק שלוש שנים. בבוקר יום ההולדת הבית קושט, הוכנו הפתעות ועם קומו ברכו אותו הוריו בחגיגיות: "מזל טוב, היום אתה בן שלוש!"

זמן-מה אחר-כך לא התאפקו.

 

- בן כמה אתה אריק?

- אני בן... בן... ... ... אני בּן!

 

אריק מעכל באיטיות את גילו החדש, מתקשה עדיין להיפרד מחלק משמעותי בזהותו – "אני בן שנתיים" – חלק שליווה אותו תריסר חודשים המהווים נתח נכבד בחייו הקצרים.

אפשר לשמוע כיצד בתנועה מחשבתית זריזה הוא עובר מן הקושי עם הגיל, לַבּהירות המתהווה בתוכו מול מֵמד אחר בזהותו, היחס למינו: " אני בן... בן... (הגיל) ... אני בּן! (המין).

 

אֶריק (לא אָריק) אֶריקסון, הצביע על גיל ההתבגרות כגיל שמשימתו ההתפתחותית המרכזית היא גיבוש הזהות העצמית. אבל, למעשה, ההתמודדות עם הזהות היא מעין מפעל חיים; ואנו מתמודדים עמה בכל שלב של חיינו (לעתים ביתר אינטנסיביות ולעיתים על מי מנוחות).

 

כולנו מתמודדים עם הקבוע והיציב שבזהותנו ועם המתהווה והמשתנה שבזהות; כולנו מתמודדים עם האישי והפרטי שבזהותנו ועם המשתייך והקבוצתי שבזהות.

גם אדם מבוגר, שזהותו לכאורה מעוצבת ומגובשת, צריך להסתגל לאבהות טרייה או לְמשקפיים שנאלץ להרכיב, כחלק מזהות מתחדשת; גם אדם מבוגר צריך להטמיע בזהותו יתמות שהתרגשה עליו בגיל מתקדם או בשלות מקצועית שהוא חווה כחלק מן הזהות המשתנה. גם בתחושות השייכות (שהן רכיב בזהות) יש מן הקבוע והיציב ויש מן המתחדש ומתהווה. יש קבוצות שייכות שאנו רואים עמנו חלק מהן לאורך כל חיינו הבוגרים ויש תחושות שייכות שאנו רוכשים אפילו בגיל הזקנה. הזהות היא, כאמור, מפעל חיים.

גם לנו, המבוגרים, אפשרות לִהתבונן ולהאזין למתרחש בזהותנו. לקבוע ולרציף, למשתנה ולמתחדש, לנקטע ולנבנה.  

 

אני מברך את אריה (אריק) יצחק כהן, המכונה באהבה, לעתים, ארקוּ, יום הולדת שמח; ומאחל לו שימשיך לגבש את זהותו המתהווה בדרכו האריית הייחודית.

אני מאחל זאת לכל חבריו וחברותיו בגן, בבית-ספר, בתיכון, בחיים.

מאחל לכולנו, הורים ומבוגרים משמעותיים בחיי צעירים, שנשכיל לסייע לילדינו ללכת בדרכם הייחודית ונתרום את חלקנו בבניין זהותם המתגבשת ובצמיחת תחושות השייכות שלהם.

 

 

הלביא והכפיר המתהווה