דיאלוג עם טקסט: ספר לפעוטות

הרהורים של מנחה קבוצות על הספר "לבד על המרבד"

צבי עמלי

 

 

לפניכם הרהורים אחדים של מנחה קבוצות על ספר לגיל הרך. אם אינו מצוי על מדף הספרים בביתכם, היכנסו בהזדמנות לחנות ספרים, גשו אל אזור ספרי הילדים  וטלו לידכם את הספר "לבד על המרבד"; ספר לפעוטות אשר נכתב ואויר על-ידי בריאן וילדסמית'. הקריאה בו תארך כדקה. קראו בו שנית והתבוננו באיורים.

האם קריאה בספר כזה יכולה להיעשות לקריאה בספרות מקצועית?

 

ר' משה אבן עזרא כתב: "מיטב השיר כזבו". מבלי להתדיין עמו, אך בהשראת אמירתו, נאמר כי מיטב ספרות הילדים בפשטותה העמוקה, הבסיסית. עיון מבוגר ביצירה לילדים חושף חוויות יסוד ומזמין לעסוק בשאלות בסיסיות.

 

אם לא השגתם את הספר הנה הטקסט לפניכם (מקובץ לעמוד אחד). לצערי, ללא האיורים.

 

לבד על המרבד

חתול אחד נחמד ישב על   המרבד

בא כלב וישב על המרבד

באה עז וישבה על המרבד

באה פרה וישבה על המרבד

בא פיל   וישב על המרבד

פססססט!

חתול אחד נחמד,                ישב על המרבד,                  לבד.

 

 

                                                                                            בריאן וילדסמית'

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986.

 

 

1. המרבד הקבוצתי כטריטוריה וכמרחב מחיה
    
   המרבד בסיפור הוא מרחב המחיה של החתול, הוא הטריטוריה שלו. ואני חושב לעצמי, יהא החתול משתתף יחיד בקבוצה, יהא החתול הקבוצה (כשלם). מהו המרבד של הקבוצה ושל חבריה? מה נגדיר כטריטוריה של הקבוצה ושל המשתתפים בה?
   כאשר עסקינן בבעלי-חיים אנו דנים בטריטוריה הפיזית, בגבולות השטח עליהם מנסה החיה לשמור ובתוכו היא מתמודדת על המשאבים הנחוצים לה לצורך הישרדות. גם כאשר מדובר בקבוצה מונחית של בני-אדם יש ודאי משמעות למרחב המחיה הפיזי: המעגל הקבוצתי (הרצפה, הכסאות), החדר (על רצפתו, תקרתו, קירותיו, חלונותיו, דלת הכניסה...), אולי המבנה (הבניין, החצר, החניה...).
   האם קיימות בקבוצה טריטוריות שאינן פיזיות?
   מהם המשאבים עליהם מתמודדים המשתתפים?
   מה נכנה בקבוצה הישרדות ומה מעבר להישרדות?
   שינוי מרחב המחיה של הקבוצה הוא שינוי ב"סֶטִינג" והוא יכול להשפיע על חברי הקבוצה הן ברמה המודעת והן ברבדים עמוקים לא מודעים. רוברט לאנגס טוען, בניגוד לפסיכואנליזה הקלאסית, כי הלא-מודע העמוק מחובר מאוד למציאות ומגיב ברגישות רבה במיוחד לשינויים בסדר הבסיסי וב"סטינג" המוכר. סדרי היסוד ויציבותם (ובכללם כללי יסוד וגבולות יסוד) הם חלק מרכזי מן הצורך הבסיסי בביטחון עליו הצביע אברהם מסלאו כראשון בין הצרכים הבסיסיים הפסיכולוגיים. שינויים בלתי צפויים הקשורים למרחב המחיה מהווים איום ומפירים את תחושת הביטחון.
   כניסה של אנשים זרים, שלא מן הקבוצה, בזמן הפעילות, ושימוש של קבוצות אחרות באותה טריטוריה עשוי להפעיל בקרב חברי הקבוצה (או הקבוצה כשלם) תגובות רגשיות אל מול חדירה, פלישה, רתיעה מזרים ולעורר תחושות תחרות, קנאה ויריבות.
   קבוצה שהנחיתי הגיבה במיאוס ובעוצמה רבה של כעס על ריח אוכל שנותר בחדר בעקבות הימצאות של קבוצה אחרת בְּמקום המשמש מרחב מחיה לפגישותיהם. ה"איזה סירחון!" וה"ממש מגעיל!" שבוטאו בקול התייחסו לא רק למישור הפיזי הקונקרטי, אלא למשמעות (הלא-רציונאלית בחלקה) לנוכחות בלתי רצויה על אדמתם – הריח של האחר הזר.
   המרבד אינו רק הטריטוריה של הקבוצה אל מול יחידים זרים וקבוצות אחרות. זו גם הטריטוריה עליה מתמודדים חברי הקבוצה בינם לבין עצמם. החל מן המישור הפיזי, הקונקרטי: היכן מקומי, היכן אני יושב, על איזה כיסא? וכלה בהתמודדות על משאבים שונים המצויים במרחב המחיה כמו מקום וזמן בלבו של המנחה או בלבם של משתתפי הקבוצה.
    
2. כמה אנשים אפשר לשאת מתי ועבור מה?
    
   התמונות בספר מגלות שינויים בגופו ובמבעיו של החתול. נוכחות הכלב, המצטרף הראשון, אינה מגלה בתחילה סימנים מובהקים לחוסר נוחות או לאי-שביעות רצון של החתול. כאשר מצטרפים העז, הפרה והפיל, בהדרגה, החתול אינו יכול עוד לשאת את נוכחותם. שערו מסתמר, ציפורניו נשלפות והוא משמיע קול מאיים וניצב בעמדת תקיפה. הפולשים נסים. החתול נרגע. נהיה נחמד לבד.
   בסיטואציה הקבוצתית אדם נמצא במחיצת אחרים. היות-יחד בעת פעילות משותפת נושא לעתים אופי פּ"ְרֶה-חוזי", כאילו היות-יחד היא עובדה קיימת שאינה עומדת כלל לשאלה במציאות חברתית-קבוצתית. האומנם? האומנם היחד הוא ברור מאליו?
         עם כמה אנשים יכולה להתקיים תקשורת יעילה? עם כמה אנשים אפשר לקיים יחסים? עם כמה       
         אנשים כדאי למלא משימה מוגדרת? עם כמה אנשים ניתן ליצור אינטימיות?
   בשנים האחרונות מוקמים ארגונים חדשים "קומפקטיים" יותר ונעשות חלוקות מערכתיות בארגונים קיימים גדולים על בסיס ההנחה כי רשתות יחסים ותקשורת אינן יעילות ואף עלולות להיעשות חבלניות מעבר לסדרי גודל מסוימים. כיצד מושפעים רכיבי ה"אנטי-קבוצה" (בלשונו של מוריס ניטסון) מן ההיבט הכמותי?
   המונח סינרגיה הפך בשנים האחרונות לפופולארי בעולם הקבוצות, הצוותים והארגונים. רכיבי הכוח שתורם כל יחיד לקבוצה מצטרפים זה אל זה ונוצרת מכפלת כוחות, המשרתת טוב יותר את מטרות הקבוצה או הארגון. היש לסינרגיה גם חסרונות? מהם מחירי הסינרגיה עבור פרט, ומהם מחיריה עבור קבוצה? באילו תנאים סינרגיה, לשם מה?
   אילו משימות דורשות דווקא פעילות יחידאית, עצמאית, נפרדת, אינדיבידואליסטית?
   כיצד משלבים בין שתי השיטות?
   בעת היותנו בקבוצה (כמו גם בחיים) משתנים התנאים הפנימיים והתנאים החיצוניים והם משפיעים על רצוננו ועל יכולתנו להיות ביחד. הקבוצה המונחית היא הזדמנות לבחון את השפעת השתנות התנאים על הצורך, על הרצון ועל היכולת להיות יחדיו.
    
3. הפיזי והמנטאלי
    
   החתול המוטרד והמאוים נוקט באמצעים אינסטינקטיביים ומבריח פיזית את החיות שהצטרפו אל מרבדו. כיצד מבריחים ומגרשים חברי קבוצה את חבריהם ואחרים זרים במהלך העבודה הקבוצתית?
   אכן, ישנן גם פעולות של גירוש והברחה ממשיות בקבוצות. אנשים יוצאים בפועל מפגישה או עוזבים פיזית את הקבוצה ואינם שבים בשל חוויות של גירוש או הברחה, חוויות אמִתיות, מדומות או מעורבות. הברחות ובריחות בפועל עשויות להעיד על עוצמת החוויה הפוגעת או המאיימת ועל יכולות ההכלה ודפוסי התגובה של המשתתף בקבוצה.
   ואולם פעולות של הברחה ובריחה מתרחשות גם במישור המנטאלי: במחשבה, בדמיון, בפנטזיה הלא-מודעת, בדיבור ובהתנהגות בתוך מרחב המחיה הקבוצתי.
   כיצד מסמרים שיער, שולפים ציפורניים ומסתערים כדי לגרש ולא באמצעים גופניים?
   כיצד עושה זאת הפרט ומה מתווסף כאשר זו פעולתה של הקבוצה כשלם?
   הקבוצה המונחית מספקת מצע עשיר וחי לבחינת האופנים בהם התנהגויות המצויות במישור הפיזי, הקונקרטי מתורגמות למישור המנטלי ולמישור הסמלי.
   הנבין מדוע היה מי שאמר כי נעשינו בני-תרבות ברגע שרכשנו את היכולת לקלל... ? (כן, כדאי לקרוא משפט זה פעמיים).
   המנחה מוזמן לצפות ולהאזין להסמקה או חיוורון, פריחה אדומה על הצוואר, גירוד בפדחת, הידוק לסתות וחריקת שיניים, תנועה בלתי פוסקת של הרגל, מה ישמע המנחה באמירות "מה זה חם פה בחדר", "תפתחו חלון, אין כאן אויר", "מתפוצץ לי הראש", "חייבת לשירותים"...
   לא פורה פחות היא בחינת המצבים האישיים והבין-אישיים בהם הצפה, חוסר בשלות או תהליכים רגרסיביים גורמים לביטויים גופניים של חוויות רגשיות. כלומר, במילים של "לבד על המרבד", אימתי קושי או חוסר-יכולת לבטא חוויה באופן רגשי ומילולי מבוקרים, דוחפים את המשתתפים בקבוצה לבטאם באורח פיזי או לתרגמם למישור הסומטי?
    
4. השונה ממני, המנוגד לי, הדומה לי
    
   בחיים ובתרבות שלנו אנו מורגלים לתאר מדי פעם יחסי יריבות באמצעות המפגש בין כלבים לחתולים. לעתים יש תחושה כי בשפתנו חתול היא המילה ההופכית לכלב. והנה ב"לבד על המרבד" דווקא הכלב הוא המתארח הראשון בתחום המחיה של החתול, והחתול (במפתיע?) מגלה סובלנות ל"דו-קיום" הזה על המרבד. אחר-כך מצטרפות עז ופרה. כה שונות הן מן החתול, אבל מאידך גיסא גם הן, כמוהו, חיות מבויתות. הפיל לעומת זאת, בולט בראש ובראשונה בגודלו הפיזי, בנוכחותו במרחב לעומת כל חבריו הקודמים על המרבד והוא אכן הופך להיות ה"קש" השובר את גב החתול... אך הוא אינו רק גדול יותר, תכונה שונה אחרת של הפיל היא היותו חית בר.
   חברי הקבוצה חווים ברגעים שונים שותפים לקבוצה כהפכיים לי, כשונים ממני, כדומים לי. לעתים אנו מחפשים, במודע או שלא במודע, חבר בקבוצה שנחווה אותו כדומה לי עד מאוד, מעין נפשות תאומות (קוהוט היה ודאי מצטרף עתה להרהורינו). הנה יש בעולם מישהו שחש את החיים בדיוק כמוני. ואני אינני לבד בעולם; ויש מי שיבין אותי לאשורי; ויצדיק את תחושותיי; ולא יעוות ולא יסלף דבר.
   מהם התנאים, התהליכים, השלבים ההתפתחותיים בהם חבר קבוצה זקוק לדומה לו, לתאומו? ומתי יזדקק דווקא לשונה ממנו, לאחר, למנוגד לו?
    
   מתי מסייעת הקבוצה לראיית האחר על הדומה והשונה שבו? קרי, לראיית האוניברסאלי, המשותף לכל בני האנוש לצד ראיית הייחודי, החד-פעמי שבכל אחד. בשפתה ההתפתחותית של מלאני קליין המעבר לפוזיציה הדפרסיבית, הבשלה יותר של יחסי אובייקט, המאפשרת לראות את האחר כאובייקט שלם, על צדדיו השונים ואף הסותרים. בשפתו של מרטין בובר: להיות סובייקט שלם, אותנטי, הרואה את האחר ומנכֵח אותו כסובייקט שלם.  
    
5. אתנחתא סכיזואידית
    
   בטבע מרבית החתולים למיניהם נוטים לסוליטריות, כלומר חיים לבד, למעט בעתות הזדווגות. אפילו גידול הצאצאים נעשה ברוב המקרים על-ידי האם בלבד ללא השתתפות הזכר. חתולים גדולים כמו הנמרים, וחתולים קטנים כמו הקרקלים, מותאמים לחיי ציד של יחידים. בקרב משפחת החתולים, האריות נבדלים מן הרוב וחיים בלהקות, המדגימות לא רק חיי שיתוף אלא גם את כוחה של קבוצת ה"נשים"; שכן הלביאות הן הצדות בחבורה ומספקות על פי רוב את מזונה של המשפחה הרחבה.
   נכון, אנו שומעים עדויות רבות מאוהבי חתולים כי החתול שלהם הוא היצור החברותי ביותר עלֵי אדמות והם מוסיפים בנהמה ממורמרת כי לשווא מוציאים דיבתם של החתולים רעה. לא נכריע בפולמוס זה, המאפיין לעתים מפגשים בין חתולנים וכלבנים, אך נצביע על המתח הקיים בין צרכי נפרדות, נבדלות, התייחדות לבין צרכי השתייכות, חבירה, היקשרות, אינטימיות.
   הקבוצה היא מקום פורה להתבוננות, לדיאלוג ולחקירה של הסוגיה הזו ולא רק כסוגיה תיאורטית, אלא דווקא כשאלה אישית. מהם הרכיבים הללו אצל כל משתתף בקבוצה? באילו תנאים, במפגש עם אילו אנשים, מול אילו תכנים ומצבים משתנה היחס הפנימי בין הצורך להתחבר לצורך להיבדל?
   פיירברן וגנטריפ, בעקבותיו, חקרו ופיתחו את הבנת התופעות הסכיזואידיות. לא כאן המקום לפרט תופעה מורכבת זו, אלא להציע עיון בשאלה שאינה קלינית, שאינה נוגעת בהיבטים הפתולוגיים או הטיפוליים של התופעה הסכיזואידית. לבחון את הרכיב הסכיזואידי המתגלה בחיים הנורמטיביים.
   היש מקום על המרבד לצרכים של לבדיות בקבוצה?
   האם אנשי קבוצות אינם ממהרים לשפוט התנהגות מופנמת, מתבדלת, מופנית פנימה כהתנהגות חריגה, קוראת תגר על הפנטזיה הצפופה והחמימה של הקבוצתיות? כמה מקום אנו נותנים לצרכים של לבדיות בקבוצה?
   יש הבדל מהותי בין בחינה של צרכי הלבד של האדם בעיניים של צורך התפתחותי-קיומי לבין שיפוטם בעיניים ערכיות, המבטאות השקפת עולם חברתית-מוסרנית.
   מה תפקידו של המנחה מול צרכים אלה בקבוצה?
    

 ^^^

 

יצירות לילדים ו"לבד על המרבד" ביניהן, יכולות לשמש מנחי קבוצות לקריאה מפרה, מעוררת מחשבה – כך קרא לי. יצירות לילדים יכולות להוות אמצעי-עזר בפעילות מובנית או חצי-מובנית; ומנחים "מְספּרים", הרואים עצמם מאזינים לסיפורי חיים, יכולים, בעיתוי הנראה להם מתאים, לספר לחברי הקבוצה סיפור ילדים או לצטט שיר ילדים. חווית הסיפור מעוררת משמעויות פנימיות הן בשל התוכן, הן בשל דרכי הצגתם של התכנים בפשטותם העמוקה; והן בשל משמעות החוויה ש"ההורה" של הקבוצה מספר בקולו לחברי קבוצתו סיפור.

 

מותר למנחה, מדי פעם, בעת הצורך (איזה צורך?), לסמוך על הקבוצה ולסמוך על עצמו וליטול לו על המרבד הקבוצתי אתנחתא לבדית.