דיאלוג בהשראת סוקרטס
צבי עמלי
סוקרטס (470 או 469 לפנה"ס – 399 לפנה"ס).
פילוסוף יווני. בנה של מיילדת, בן לסתת שלמד מאביו והיה לפסל; לימים מורה לבני
המעמד האריסטוקראטי באתונה. פילוסוף שלא הותיר אחריו כתבים אלא את רישומי תורתו על
תלמידיו ובראשם אפלטון, שכתב על מורו (לעתים אין לדעת מה
משל התלמיד, מה מרבו).
השפעתו של סוקרטס
על התרבות המערבית ניכרת עד היום:
א. כדמות מופת בעלת
יושרה, שחיה ומתה בהלימה לערכיה ולהשקפת עולמה;
ב. בקריאה לאדם לדעת
את עצמו; לאהוב את החכמה ולחתור לרציונאליות; ולהכיר באשליות
הידיעה,
קרי, לדעת שאינך יודע.
ג. במה שקרוי מתודת
החקירה הסוקראטית.
סוקרטס האמין באמת
אחת, הנכונה לכל, בכל מקום וזמן. הוא סבר כי אדם היודע מה נכון ואמיתי ינהג כאדם
מוסרי, שכן גילוי האמת יוצרת ידיעה המשלבת את הבנת השכל עם הרגש וידיעה כזו הופכת
לחלק מנפשך.
סוקרטס נשפט באשמת
השחתת לב הנוער האתונאי והדחתו לכפירה באלים. סרב להתחמק מעונש, נשא נאום הגנה
בעצמו וקבל על עצמו לשתות את קובעת הרעל כדי להגן על העיקרון שהנשאר בעירו חייב
לציית לחוקיה.
שיטות רבות מִתכַּנות המתודה
הסוקראטית. תקצר כאן היריעה מלתארן ומלנתחן. כולן מושתתות על מאפייני השיח שניהל
סוקרטס המורה עם בני-שיחו:
דיאלוג
אינטנסיבי
של
חקירה רציונלית
באמצעות
שאילת שאלות,
בלא
שהשואל מתייחס לעמדותיו האישיות.
הפרכה
שיטתית של טיעוני בן-השיח,
הכרת
בן-השיח באי-הידיעה
כצעד
הכרחי בדרך לחשיבה עצמאית וביקורתית.
סוקרטס, על-פי
אפלטון, היה משוטט בשוק העיר ופונה אל אדם ומזמין אותו לשוחח על אמונותיו ודעותיו
הערכיות; על האמת, הצדק, היופי... . הוא היה מפנה לבן-שיחו סדרת שאלות בסיסיות
שהתשובה עליהן הייתה נענית בשאלות נוספות, הכופות על החושב להבין כי מה שחשב שהוא
יודע, ומה שנחשב כוודאי וברור אינו כזה. עתה משנחשפו והופרכו דעותיו הפנימיות
והנחות היסוד המוקדמות, יודע בן-השיח שמה שחשב שהוא יודע, אינו יודע. אך עתה גם יש
בידיו הזדמנות וחופש לחשוב מחדש באופן עצמאי וביקורתי. סוקרטס העיד על עצמו שהוא
יודע שאינו יודע וראה עצמו הולך בדרך אמו ומסייע ליילד אצל בני-שיחו את החשיבה
העצמאית, לא את הידיעה, אלא את הדרך אל הידיעה.
שני שלבים בשיטתו
הבסיסית: הראשון, ניפוץ הדעות שנתפסו כאמת, זו הדקונסטרוקציה של העת העתיקה; השני,
ההזמנה לחשוב מחדש. השלב השני, הבונה לא התקיים בשיח זה עם סוקרטס. חווית השיח עם
סוקרטס בשוק לא הייתה, כנראה, נעימה. השאלות היו בסיסיות ונוקבות, התביעה הייתה
לתשובות חותכת, לעתים "נתקעה" השיחה לבירור חוזר ונשנה, אמפתיה לא הייתה
חלק מן המפגש, בדרכו ללמד את בן-שיחו לחשוב באופן עצמאי מקעקע סוקרטס את בטחונו של
בן-השיח באמונותיו הבלתי בדוקות ומשלח אותו לדרכו ריק מידיעה ומלא בספקות. הייתה
לו מין אמפתיה לעתיד.
ההבדל העיקרי בין
המתודה הסוקראטית הקלאסית לאלה החדשות, השואבות ממנה את השראתן הוא בהחלפת
האוריינטציה הדה-קונסטרוקטיבית באוריינטציה קונסטרוקטיבית. כלומר, חקירה שיטתית של
הנראה כאמיתות ושל הנחות היסוד המוקדמות; הפרכתן של הדעות שאינן ידיעה ובנייה מחדש
של הידיעה באמצעות מתודה חקרנית של שאלות.
מה אקח מן הדיאלוג
בהשראת סוקרטס?
את צנעת אי-הידיעה
את החתירה לדעת את
עצמי
את השאיפה לאמת ולדעת
האמת
את מה שאכנה הטלת הספק
הבונה
את שיטתיות החקירה
הרציונלית.
את האומץ לנטוש את הידוע
לכאורה ולבנות ידע חדש, חשוף לאימות.
ממה אזהר?
מטוטאליות ומהעדר
יחסיות
מאיפוק יתר, משליטת
יתר ומקור
מה חסר לי?
חיבוק או לפחות
ביטוי רגשי של אחווה
שימושים
לאימון החשיבה, מיומנות
שאילת שאלות והטלת ספק בונה
להבהרת ערכים,
מידות, השקפות עולם
סוקרטס
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה