דיאלוג התפתחותי - שיח בשירות יחידים וקבוצות צבי עמלי

האתר יציג את מחשבותיי ומעשיי בתחומי העיסוק שלי במשפחה, בקהילה ובארגון [יחידים וקבוצות]. אשתף ברעיונות שהבשילו משך למעלה משלושה עשורים של עבודה ייעוצית, חינוכית וטיפולית. רעיונות ומושגים אשר בעיניי היו למקשה אחת, מקצועית ואישית. "דיאלוג אותנטי", "רב-גיליות", "הפונקציה ההורית", החוויה הרגשית ועיכולה, "מציאות מרובת-פנים", "מעגל המראות הנושמות", השילוש המצמח: דיאלוג-משחק-יצירה, חשיבותן של פרידות ... אשמח לשיח עם רעיונותיי. מוזמנים להשתמש (לטובה), מתבקשים לצטט כמקובל. שיח פורה, צביקה

חוויות פרידה ועיבודן

חווית הפרידה ושיח פרידה בחיים ובקשר טיפולי^{^[1]} (פרק ממאמר)

צבי עמלי

מישורי חוויות הפרידה בטיפול

על סף הדברים, אציין כי עיסוק בחוויות פרידה בקשר טיפולי כולל, בעיני, את המישורים הבאים:

א. הפרידה מן הקשר הטיפולי, הפרידה מן המטפל והפרידה מהמרחב הטיפולי.

ב. הפרידות בסיומן של הפגישות השוטפות.

ג. חוויות פרידה העולות במהלך הטיפול: אירועים מן העבר, אירועים בהווה ופרידות עתידיות או מדומות המעסיקות את המטופל.

ד. פרידות זמניות בטיפול (היעדרויות מתוכננות ושאינן מתוכננות) הן של המטופל והן של המטפל.

שאלות

שאלה. אימא לא עזבה את ילדתה ליותר מלילה ברציפות. ההורים החליטו לחגוג יום נישואים בשבוע חופשה. לילדה קשה. היא איננה רוצה שייסעו. ההורים התלבטו, והחליטו לנסוע, אך קיצרו את החופשה לחמישה ימים וישובו לסוף השבוע. סבתא שומרת על הילדים בביתם. בערב הראשון צלצלו מחדרם במלון כדי לשוחח אתה והשיחה הייתה קשה מאוד לכל המשוחחים. עכשיו הם מתלבטים אם לצלצל הערב שוב? עדיף שלא להכאיב. מה הייתם מייעצים להורים?

להתקשר או לא להתקשר זו השאלה.

שאלה. האם יש מצבים בהם תחליטו שלא לגעת כלל בחוויית פרידה לא מעובדת של משפחה בטיפול? של הורים? של ילד?^{^[2]}

שאלה. האם תוותרו במהלך טיפול בילד על אירוע חשוב, על מנוחת מחלה, על נסיעה מתוכננת, כדי שלא תחושו שאתם עוזבים אותו בזמן שאינו מתאים לצרכיו?

שאלה. האם תיפרדו ותעבירו ילד לידיים טובות להמשך טיפול, משום שעייפתם ממנו או משום שהוריו היו בלתי נסבלים או משום שהייתם מאוכזבים מעצמכם והטיפול בילד תסכל אתכם?

שאלה. האם תשוחחו בתקופת הפרידה מן הטיפול, ביזמתכם, עם ילד על שמחת הפרידה שלו?

ושאלה אחרונה (לעת עתה). האם שאלתם את עצמכם בעת שאתם נפרדים מילד, כיצד תסייע עבודתכם לאופן שבו יקשור קשרים בעתיד, לאופן שבו יזדקן ולאופן בו ימות בבוא יומו?

שאלות ממישורים שונים הקשורים לנושא חקירתנו. על פרידות בכלל ועל פרידה מן הטיפול. למן העצה המעשית ועד למחשבה מופשטת, לכאורה.

שלום ילד

"ביי, אבא" אומר לי בני בצאתו בבוקר לגן.

"שלום חמוד שלי" אני עונה לו בנחת.

"ביי, אבא!"

"ביי-ביי"

"אבא, ביי"

"אמרתי ביי, חמוד; שלום, שיהיה לך יום נעים"

"אבא, ביי"

"ביי חמוד"

"ביי, אבא, להתראות"

הלך.

בני באמת חמוד ובאמת לא קל לו להיפרד. ואנו נפרדים יום יום, לעתים יותר מפעם אחת.

והוא נפרד מדברים רבים נוספים אחרים. ועוד צפויות לו פרידות והתקשרויות כה רבות.

איך אעזור לו לחיות טוב דיו?

חוויות הפרידה שלנו ועיבודן עומדות במרכז חקירתנו. החשיבות, המשמעות וההשתמעויות.

הפרידה מן ההווה – חווית-יסוד קיומית

כאשר הרציתי בנושא זה פתחתי ואמרתי לשומעי: "בעוד שעה ומשהו תסתיים פגישתנו וניפרד. ניפרד מן השיחה וניפרד זה מזה; כלומר, ניפרד מהעשייה המשותפת וניפרד במישור היחסים הנוצרים, הקשר, הממשי והאחר^{^[3]}.

מבחינת הסובייקט החווה יש בפרידה, בראש ובראשונה, פרידה מחוויה של קשר עם מישהו או עם משהו וחוויה רגשית של הפרידה. פרידה היא חוויה.

רובכם קרוב לוודאי לא חשבתם על פרידתנו העתידית עד לרגע זה. אם מישהו מכם אכן כבר הספיק לתת את דעתו על כך, הרי ערנותו לְפרידות תופסת כנראה מקום משמעותי וייחודי בחייו. רובנו פועלים בהווה, במציאות השוטפת, מבלי להתעכב ומבלי להתעסק בכך שהרגע העכשווי– היה, חלף ואיננו...".

אילו יחסים נוצרים בעת האזנה להרצאה? מה מזה יהיה דומה כאשר מסתיימת קריאת מאמר? ומה שונה? ודאי הבחירה לשוב ולהיות בקשר עם הכתוב והכותב פתוחה בפני הקורא כרצונו. מעשה הכתיבה ומעשה הקריאה מאפשרים אולי קשר המצוי ב"תחום הביניים".^{^[4]}

במרכז חקירתנו תעמוד חווית הפרידה האנושית וחשיבותה; וכמובן הקונטקסט של קשר טיפולי עם ילדים או עם הגילים הילדיים בטיפול במבוגר.

כולנו, העוסקים בעבודה עם אנשים, הפנמנו בהכשרתנו מסר, המסביר כמה חשוב שלב הפרידה בטיפול. אני סבור כי חיוני, מדי פעם, לשוב ולחקור את המשמעויות הטמונות במסר זה; ולהתעכב כדי להתבונן בחוויות פרידה, ביחסי הפרידה ובשיח הפרידה.

גילוי נאות

חקירתנו תישא, בגיני, אופי אינטנסיבי, דחוס ומורכב קמעא, שיטתי ושיטוטי כאחד, קורא קריאות כיוון, אך פותח שאלות; ומזמין, אני מקווה, למחשבה ביקורתית ולדיאלוג.

בהזמנה לַהרצאה שציטטתי ארעה לי פליטת קולמוס: כתבתי "אמרה המשוררת "בכל פרידה ישנה שמינית של מוות"". טעיתי. לא כך אמרה.^{^[5]} לאה גולדברג כתבה:

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית

שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.

בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן

נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.

בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,

בְּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת

נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ

תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

טעיתי בציטוט אך לא במהות. אם בכל דבר בחיינו החולפים יש לפחות שמינית של מוות, אזי ודאי נכון הדבר בפרידות. בחקירה זו, שנושאה פרידה, אני בטוח כי הוא לא נותר רק "נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ... וְאֵינוֹ מַכְבִּיד". אני יודע כי הוא גם מכביד ולעתים מציף; ולמרות ההכבדה, אני סבור כי המטרה חשובה וראויה. מקווה שנישא אותו באיזה חן הכורך טמיר ושאנן יחדיו.

שתי חולשות בולטות לכתוב: האחת, שהוא חלקי בפירוט כל נושא. השני, שלא תמיד עמדתי מספיק על ההבחנות הנדרשות בין הגילים הצעירים. האחריות לחולשות כולה שלי. האחריות להשלמה שלכם.

פרידה מן ההווה – חווית-יסוד של ניגודיות קיומית

א. חווית הפרידה מן ההווה היא חווית-יסוד קיומית, רציפה ומהותית להוויה האנושית.

ככזו, טבועה בה, לדעתי, שניוּת ניגודית ומשלימה של היותה שגרתית, כמעט בנאלית, בלתי-מורגשת, לא מודעת, אך בה בעת דרמטית, משמעותית ומוחשית עד כאב ורווחה^{^[6]} כאחת.

הזמן חולף לו כל הזמן ואנו מצויים בפרידה מתמדת, אך יחד עם זאת, חלק הארי של הזמן, איננו מקיימים קשר תודעתי עם הפרידה. כדי לחיות ולפעול עלינו להתעלם חלקית מן הפרידה הקבועה, הרציפה, המתמשכת וממשמעויותיה.

יתר על כן, כבני תמותה, הרי בכל רגע שחולף, אנו נפרדים מעוד קטע של חיינו, וקרבים אל מותנו. כדי לחיות בתנועה, באמון, מרצון ובתקוה, רובנו (ודאי נפשות צעירות) חייבים להיות במגע חלקי בלבד עם החרדה הקיומית הזו. שאם לא כן, נלקה בשיתוק ובחוסר אונים או בייאוש ובאובדנות או נתגונן בהדוֹניזם ובקאונטר-פוביה של המוות.

ב. בפרידה הקיומית טבועה גם השְנִיוּת של חווית האֵין וחווית היש; חווית התרוקנות וחווית הִמלאות; חווית הינתקות וחווית היקשרות, חוויה של סופיות ויחד עמה חוויה של הִתחדשות.

האֵין החסר לנו, ודאי זה שלא עוּבַּד, יכול להֵחוות לא כרִיק של וואקום, שאין בו כל תחושה, אלא דווקא כתחושה מוחשית עד מאוד: מְלאוּת של ריק. לעומתו, האֵין שעוּבַּד, האין שעבר עבודת אבל, עובר תמורה להיות זיכרון חי ונושם של מה שאבד ויחד עם זאת מפנה מקום ליש אחר, מתחדש.

רגש הגעגוע הוא דוגמא אחת טובה לעניין זה. כאשר אנו מתגעגעים לאדם קרוב שהלך מאתנו, אנו חווים בה בעת את צער היעדרו^{^[7]}, אך גם את נוכחותו החיה בתוך עולמנו הפנימי. געגוע הפרידה משקף בו בזמן את האין ואת היש, את חסרונה של הדמות ובה בעת את זיכרונה הקיים, החי, הצרוּר בִּצְרוֹר נפשנו^{^[8]}. בפעולת ההנצחה, הפרטית והקולקטיבית, יש יסודות דומים.

דומני שדי היה בשני ממדי שְנִיוּת אלה, של תודעת הפרידה מול אי-תודעת הפרידה בצד חווית האין-והמאבד מול חווית היש והמִתקשר והמתחדש, כדי להבין עד כמה חיוני לחקור את חווית הפרידה, את השתמעויותיה ואת הפרקטיקה של השיח הפנימי והזולתי הכרוכה בה.

חיים מלאים מחייבים עמידה מול חווית הפרידה כחוויית יסוד קיומית, רציפה ומהותית לבן-אנוש.

העובד עם אנשים בקשרים דיאדיים הדוקים וסבוכים (זוגות או תאומים, למשל, יודע אל-נכון כי לעתים רק התוודעות ישירה לְאפשרות של פרידה ממשית, רק היא עשויה לגרום לתפנית ביחסים ולפתרון של משבר סטאטי: בין אם לתנועה בתוך הקשר, בין אם לאפשרות להיפרד לדרכים נפרדות. אפשרִיוּת הפרידה פותחת אפשרות לבחור מחדש בַּיחד או בַּלחוד.

צמתי-חיים והיכולת למות בשלום

פרידות משמעותיות בעבר, שעברו הכחשות והדחקות, עלולות לפרוץ בצמתי חיים שונים ולבטא עצמן בערוצי הגוף, הנפש והיחסים. הן מתדפקות על דלת התודעה ומבקשות יחס.

דחה את בקשתן להיכנס מן הדלת והן תחפשנה חלון. או סדק בקיר. לעתים ברגעים בלתי צפויים.

פתחתי בשאלי כיצד אעזור לבני המתקשה בפרידה לחיות "טוב דיו"? אני מוסיף ושואל כיצד אנו מסייעים לעצמנו ולמטופלינו למות היטב בבוא זמנם?

הצורך לעבד פרידות אינו משפיע רק על אורח החיים, אלא גם על אורח המתים. זקן בריא בנפשו משיג תחושת "אינטגריטי", הגוברת על רכיב הייאוש וזוכה על-פי אריקסון במעלה של חכמת-חיים (The Virtue of Wisdom). אני מציע כי אל חוכמת החיים מתווספת חכמת המיתה. חוויות פרידה מעובדות מסייעות בתרבות המערבית להשגת חכמת המיתה.

העובד עם זקנים או עם אנשים נוטים למות, יודע כי לעיתים סיוע בהשלמה של פרידה מן העבר או בסגירת חשבון פתוח, יכול לאפשר רווחה ושחרור, המקלים הן על העוזב והן על הנשארים.

כאשר אנו מטפלים בילדים איננו חושבים במפגיע על מותם, זה מרתיע. ואולם, כל גישה התפתחותית חייבת לדעת גם את המוות ולהדריך אותנו כיצד לסייע בעיבוד חוויות פרידה לא רק עבור חיים וקשרים מלאים, אלא גם עבור פרידות עתידיות ועבור פרידה מן החיים במיעוט ייאוש ומרירות ואולי אף בהשלמה, וביכולת להעביר לחיים אחרינו מסר של תקווה ואמונה^{^[9]}.

כיצד מתייתמים? כיצד עוזבים מקום עבודה? כיצד מתגרשים? כיצד מתאלמנים?

עוד קודם למותנו שלנו, עלינו להיפרד מהורינו בבוא זמנם. פרידה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, לא למי שהקשר עמם היה טוב ומספק, לא למי שהקשר עמם היה פוגעני ולא למי שהקשר עמם מאופיין ביחסי אהבה-שנאה. קל וחומר, לנפרדים מהורה טרם עת. עיבודן של חוויות פרידה קודמות ישפיע על אופן הפרידה מהורינו ויצבע את חיינו בְּעולם ללא הורים.

ומה על גירושין ועל הגירה ועל פיטורין או התפטרות ועל התאלמנות ו... . לא כאן נרחיב, אך בהמשגה קרה: כל הפרידות מאובייקטים שהוטענו ברגשות עמוקים תהיינה קשות יותר ומוּעדוֹת לפורענות נפשית, כאשר האדם אינו מצויד בהיסטוריה של פרידות מוצלחות, ביכולת לשכוח פרידות מסוימות, בנכסים של פרידות מעובדות דיין וביכולת הנלמדת לגייס משאבים פנימיים ולהיעזר במשאבים מבחוץ. ולהפך, צברת פרידות מוצלחות, פרידותיך המשמעותיות עובדו דיין, הדחקת את אלה שלא בשלו לאור השמש, למדת להיעזר בעצמך ובאחר, או אז, סיכוייך טובים יותר להתייתם בשלום יחסי, להתגרש בשלום יחסי, להתפטר בשלום יחסי, להתאלמן בשלום יחסי.

אין זה תנאי מספיק, אך אני חושב כי הוא תנאי הכרחי.

חוויות פרידה מוחזקות ומעוכלות כמכוננות יכולת לחוות במלאוּת

ג. ממד שלישי של שְנִיוּת בחוויית הפרידה הקיומית, הופך אולי את ההמלצה לחקור את חוויות הפרידה למעין ציווי וכורח.

מאחר וחווית הפרידה היא ניגוד ומשלים מהותי של כל היקשרות ושל החיים עצמם, הרי יש להתייחס אליה כאל תשתית של עצם היכולת לחוות חוויה רגשית במלואה.

אינך חווה פרידות, אינך מכיל פרידות, אינך מעבד פרידות – אינך יכול לממש את מלוא אנושיותך. יכולתך לחוות [את החיים] לוקה בחֶסֶר, בצמצום ובפיצול. רק הנפרד חווה את מלוא החיים. רק הנפרד חי, מתחדש, קושר ונקשר, ממצה או מוותר.

אפילו תהליכי הלמידה שלנו הם במהותם פרידה ממערך תבניות קיימות והטמעה והיקשרות למערך תבניות חדשות.

מה שנאמר עד עתה הוא כמעט מובן מאליו, אבל בו-בזמן מהותי ומחייב נטילה מתמדת של אחריות להבין מחדש את משמעותה של פרידה כאן ועכשיו.

דברי עלולים לעורר התנגדות; ליצור תחושת הגזמה ותהייה: האם לא ניתן כאן משקל עודף לחוויות פרידה ולעיבודן. אני סבור, כי אין כאן הפרזה.

כתב מי שכתב: בריאות נפשית היא האיזון הנכון בין זיכרון לשכחה. ובכן יש חוויות פרידה שנכון לו לאדם להדחיק ולשכוח [ודאי בתקופה נתונה] ויש חוויות פרידה שחייבים לזכור ולעבד. זו השקעה המעידה על התפתחות נפשית. פירותיה הם יכולת התקשרות, חוסן נפשי ויצירתיות. פירות להווה, וגם לעתיד הקרוב והרחוק.

אם כבר עתה כבדה עליך הקריאה ונגזר עלינו להיפרד, זה הדבר שהייתי מציע ליטול לדרך:

אנו חייבים להתעלם באופן חלקי מן הממד השוטף של הפרידה ומן החרדה הקיומית הבלתי-נמנעת; ואנו חייבים ליצור תנאים כדי לעבד חוויות פרידה משמעותיות.

חוויות פרידה משמעותיות מעובדות פירושן חיים אנושיים מלאים יותר, יצירתיים יותר ובריאים יותר; התקשרויות ופרידות חבלניות פחות; וסיום חיים מעמדה של חוכמת חיים וחוכמת מיתה.

חוויות פרידה משמעותיות שאינן מעובדות משמען חיים חלקיים יותר, מצומצמים יותר, מפוצלים יותר ועלולים להתבטא בקשיי הסתגלות בצמתי-חיים, בקשיי היקשרות ובקשיי פרידה ואף בטראומטיזציה ובפתולוגיה.

עניין זה ראוי לחיינו האישיים וראוי לכל מטופלינו, ילדים כמבוגרים.

הצטברות, שיכוב חוויתי והצמדה של חוויות פרידה

במציאות הנפשית, חוויות רגשיות חוברות זו לזו. תחושות ורגשות שיש ביניהם דמיון יוצרים חיבורים והדבקות בין החוויות. באופן זה נוצר שיכוב חוויתי על בסיס מכנה משותף של תחושות ורגשות ושל הפנטזיות הלא-מודעות הנלוות אליהם. זו הסיבה שבגללה חוויה רגשית של פרידה אקטואלית מדליקה נורות זיכרון של חוויות דומות מן העבר. אנו נמצאים בבית העלמין או בביקור תנחומים ומוצאים עצמנו בוכים לא רק על אובדנו של מי שמתאבלים עליו כאן ועכשיו, אלא גם על פרידות קודמות.

כאשר נרצח הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, הייתי ילד ובכיתי בכאב. היום אני יודע כי גם על אבי בכיתי.

אוטו ראנק יאמר אולי כי השיכוב החוויתי ירחיק עד נר זִכְרון-הפרידה מן הרחם וניתוקו של חבל הטבור^{^[10]}, מלאני קליין תצית את נר הגמילה מן השד וההנקה, פרנצי, אולי את השלב האוּרתראלי של הגמילה מן ההשתנה החופשית^{^[11]}. כל הוגה ונקודת הציון הפרידתית שלו^{^[12]}. מִתְחָיָה שרשרת של חוויות פרידה מן ההווה ועד לעבר המרוחק של הזיכרון הפרה-ורבלי והגופני.

הצמדה. אל שיכוב חוויות הפרידה נצמדות-נדבקות חוויות נוספות, שסומנו או שנצמדו אל חווית הפרידה בשל קישור תחושי או רגשי. נוצר, אפוא, שיכוב מצטבר של אשכולות טעוני חוויות רגשיות.

ישראל אורבך ומריו מיקולינסר הבחינו בין "כאב נפשי" לבין דיכאון. לטענתם וע"פ מחקריהם יש חפיפה חלקית (כ-40%) בין שתי התופעות, אך יש מי שלוקים בכאב נפשי עמוק ללא הסימפטומים הדיכאוניים, סימפטומים הניכרים לעין. התפרקות נפשית או התאבדות בקרב אנשים שכאבם הנפשי היה ללא נשוא מפתיעות לעתים את סביבתם ואפילו את סביבתם הקרובה. תיאור ההצטברות, השיכוב וההצמדה, יכול להזין אבחנה מבדלת זו ולהיזון ממנה, כאשר הכאב הנפשי ונלויו הוא הרגש המחבר את חוויות הפרידה והצמדותיהן (עם ובלי דיכאון).

פרופיל השיכוב האישי של חוויות הפרידה (טיב וכמות)

ככל שהאדם, והילד המצוי בטיפול, חווה פרידות משמעותיות א) מוקדמות יותר, ב) רבות יותר, ג) טראומטיות יותר, ד) מעובדות פחות ופתורות באופן חלקי, כך יכביד ממד ההצטברות והשיכוב על חיי הגוף והנפש שלו ועל הסתגלותו ותפקודו. לעומת זאת, היסטוריה של חוויות פרידה מעוכלות וכאלה שהתמודדנו עמן היטב, תסייענה בהתמודדות עם פרידות עתידיות.

בספרו האוטוביוגרפי, "ספר האלף-בית", כותב דן צלקה בהקדמה כי לא יספר על אירועים בחייו, "אלא אם כן הטביעו בי ממש את רישומם". הוא משוטט בזכרונותיו על-פי האלף-בית ובאות ריש מופיעה ריטה: "ריטה הייתה בת כיתתי בסוף בית-הספר היסודי. לא הכרתי אותה היטב, אבל חיבבתי אותה בגלל שהיתה רקדנית, כי תמיד נמשכתי אל הדרך שבה רקדניות קושרות את שערותיהן... ואל הילת המסירות והתכליתיות העוטפת אותן. ריטה הייתה יפה, עורה חם ואפרסקי... לריטה היה חבר – נער גבוה, בהיר-שיער, מופנם ושתקן, שהיה בו משהו חגיגי, כמו אדם המתכונן לאחוז יום אחד ברסן השלטון.ריטה חלתה בסרטן. הכל היה מהיר מאוד. אני זוכר את הביקור הלפני אחרון אצלה, יחד עם בני כיתתי, ואת ביקורי האחרון. באותם ימים לא יכולתי להירדם מרוב פחדים מפני המוות: להפסיק להתקיים, לקטוע דברים, להיעלם לתמיד ולא לשוב, הייתי נרדם בשעות הקטנות של הלילה, לפעמים לפנות בוקר. מותה של ריטה הביא משהו חדש לפחדים האלה... חלף זמן רב, כחצי שנה, עד שהצלחתי להירדם כמה דקות אחרי שנכנסתי למיטה." (ספר האלף-בית, חרגול, 2003 עמ' 161-162)

כבר בהיכרות הראשונית, בשלב האנמנזה, ראוי לתת תשומת-לב מיוחדת להבנת השיכוב של חוויות הפרידה הן מפן הטיב והתוכן והן מהפן הכמותי.

כדאי לשרטט את ציר הזמן של המטופל ועל גביו לתת ביטוי לרצף חוויות הפרידה המשמעותיות שלו, באופן הממחיש את טיב החוויות ואת עוצמתן. התבוננות על רצף הפרידות המוחשי תורמת להבנה האבחונית ולגישה הטיפולית.

פרידה בעיני המתבונן (החווה)

בזכות וויניקוט למדנו, ולמדו גם הורים רבים, על חשיבות ההתקשרות ל"חפצי מעבר" ועל חשיבות הפרידה ממוצץ או מ"שמיכי" מהוהה ומלוכלכת שהילד דבק בה, מדוב או מחית פרווה אחרת.^{^[13]}

אך לעיתים הורים אינם מזכירים באוזנינו פרידות או אינם מבחינים כלל בפרידות שהיו משמעותיות לילד באופן ממשי ובאופן סמלי. ההורים אינם מבחינים או אינם מזכירים, משום שחוויתם נצבעה בצבעים רגשיים אחרים, בשל שכחה והדחקה, בשל בושה או אשמה; בשל כשל אמפתי והן בשל... בשל... בשל...

פרידה מספר שאבד או נזרק לפח האשפה יכולה להיות דרמטית עבור ילד (וגם עבור מבוגר...). עזיבה של חבר כיתה לבית-ספר אחר [ואפילו באותו יישוב] יכולה להיות מטלטלת.

פרידה מחיה, שהילד היה קשור אליה, יותר מששיערו הוריו, יכולה להיות משמעותית כדי להותיר רישום בנפש הילד.

גייל מלסון שינתה ניסוח שאלון בנושא יחסי ילדים וחיות מחמד בשל הסברו של סם בן השמונה על ההיגד "יש ילדים המחבבים את חית המחמד שלהם כמו שמחבבים חבר". סם הסביר לחוקרת בסבלנות מדוע לא יכול היה לענות: "אני אוהב את הכלב שלי יותר מאשר חבר טוב". ההיגד נוסח מחדש: "יש ילדים המחבבים את חית המחמד שלהם כמו, או יותר משמחבבים חבר".

אני זוכר את עצמי היטב, כילד, ממרר בבכי חמישה ימים על מותו של ג'ימי, כלב פוינטר חביק ונבון, שהייתי מעורב בגידולו והאכלתי אותו מבקבוק כשהיה גור בן יומו. ג'ימי היה חבר קרוב. מותו כאב לי.

גם כריתת עץ שנטע הילד בגינת הבית או שבין ענפיו בנה מחבוא פרטי, יכול להוות אבדה משמעותית.

פרידה משמרטפית בלתי אחראית שפוטרה, שההורים שמחו להרחיקה, כדי להגן על ילדתם, יכולה, למרות זאת, להוות אובדן משמעותי מאוד לילדה. במקרה כזה, דווקא החוויה השונה של ההורים עלולה לבודד את חווית הילדה והיא תסתיר את הכאב או את העלבון ואת הכעס ולא תהיה לגיטימציה לספר, לשתף, לבקש עזרה.

במקרה שההורים מצטערים על שמרטפית זמינה שהתפטרה, אבל עזיבתה גורמת לילד שמחה והקלה, עלול הילד לחוש נאלץ להסתיר את שמחתו ורווחתו ואת המשאלה כי זו תהא פרידה לעולמים או את המחשבה כי העזיבה נחווית בעיניו כעונש המגיע למי שפגע בו.

פרידה מן המרחב, מן העולם הסובב המוכר

סלמן אחטר פתח צוהר חשוב להבנת הפרידה מסביבות חיים. כמי שהיגר מהודו לארה"ב וטיפל באנשים שנעקרו, ששינו את מקום חייהם, אחטר נוכח כי באופן מפתיע, לכאורה, לאו דווקא אובדן היחסים הוא הרכיב הטראומטי של העוברים ממקום למקום; לאלה יימצאו לעיתים קרובות תחליפים ראויים. האובדן הטראומטי הוא אובדן האופן שהעולם בו אני חי נראֶה ונחוֹש ונחווה:

צורות הבתים, תוואי הקרקע, טיב האור לאורך היום; קולות ציפורים, צפירת יום זיכרון, קריאת המואזין; הצורות, הצבעים והריחות של מאכלים, גדר חיה, וחפצים אופייניים...

באופן מכליל ומופשט, זהו אובדן דרכי ההבניה של הזמן ואובדן התבניות התרבותיות שבאמצעותם אנו תופסים ומפרשים את חיינו בעולם הסובב אותנו. פרידה זו עלולה להיות טראומטית.

עצב, כאב וזעם הציפו אותי כילד, כאשר שליחי העיריה רצחו את ענקי האיקליפטוס שצמחו מול מרפסת ביתנו והיו חלק ממשי מחיי. כתבתי אז שיר רוויי כאב וזעם. הייתה בו האשמה בבגידה (אשמה?), במי שהובאו כדי לייבש ביצות ולעזור למייסדי העיר להילחם בקדחת. הייתה זו חוויה ממשית וכואבת של אובדן. מעמדתי כיום אני שמח על כך שעמדה לרשותי האפשרות לכתוב שיר, ליצור מתוך הכאב והאובדן.

הפגיעות והקונקרטיות של הילד

הדברים המלומדים הללו על פרידה נכתבים על ידי אדם מבוגר ואיש מקצוע, שלמד על פרידה ועל החיים. ילדים מצויים בהוויה ראשונית יותר, בשלה פחות. במפגשם של ילדים קטנים עם חוויות פרידה כוחות האני שלהם חלושים יחסית; עקרון המציאות פועל תחת שלטונו של עקרון הצער-עונג; עולם התביעות הפנימי צובע את החוויה; דפוסי תפיסה, עיבוד והתמודדות ינקותיים וילדיים שליטים; חרדות והגנות בעלות אופי דמוי פסיכוטי פעילות. לילד דרכים משלו לחוות ולעבד פרידות.

אך עתה דנו בתובנותיו של סלמן אחטר על הטראומה של אובדן האופן שעולמי המוכר היה מובנה. מה תהיה משמעות הדברים הללו כאשר מדובר בילדים, אשר הווייתם קונקרטית וחוויתם החושית אינטנסיבית, אשר מרוכזים בצרכיהם, אשר נזקקים למוכר כעוגן ביטחון ואשר חשיבתם המאגית מעורבת באופן נמרץ בחשיבתם הרציונלית המתבססת לאטה?

ילדים ובני נוער לא מעטים משנים את סביבות חייהם עקב גירושין, שינוי במצב כלכלי או צרכי תעסוקה, ולעתים יותר מפעם אחת. ההחלטה על השינוי מצויה בדרך-כלל בידי המבוגרים בהם הילד כה תלוי. נוסף על עצם השינוי המטלטל ועל כאב הפרידה, על הילד להתמודד גם עם תחושות אין-אונות וחוסר שליטה על חייו.

טיפול בילד מחייב תשומת-לב של המטפל לפרידות מסביבות חיים: א. סיוע בעיבוד אובדן הסביבה שהייתה. ב. סיוע בהסתגלות לסביבה החדשה.

ודאי יש לתת תשומת-לב לפרידה מן "הסביבה של הטיפול" שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו של הילד: ימים ושעות קבועים בשבוע. דברים המצויים דרך קבע לפני ואחרי השעה הטיפולית. דפוסי ההתארגנות [הטכנית והנפשית] לקראת מפגש. חווית הדרך אל הטיפול. אופי הליווי לטיפול או חווית ההליכה או הנסיעה לבד. מספר הבית. ה"פיצוציה". ה"נוף" הפרטי בבית המטפל, אליו נחשף הילד בהגיעו ובצאתו. החדר. החלון. הצעצועים. כל אלה הם חלק בתַצְרף עולמו ובחייו של הילד בתקופת הטיפול. עליו להיפרד מסביבת חיים זו.

פרידות ודחף המוות

פֶרֶנְצִי, במאמרו "הילד הלא-רצוי ודחף המוות שלו", מבקר את הנטייה לחשוב שדחף החיים אצל התינוק והילד חזק מדחף המוות. הוא סבור כי אנו טועים לחשוב כך בשל ההיקף והמהירות של תהליכי הגדילה. אולם, לטענתו, " 'כוח החיים', הנאבק בקשיי החיים, אינו כוח חזק הטבוע בנו מלידה", אלא כוח המתחזק כנראה אך ורק כאשר טיפול וחינוך מתאימים "בונים בהדרגה חיסון... מפני פגיעות נפשיות וגופניות... נראה שדחף החיים מאזן את הנטיות ההרסניות רק בגיל מבוגר".

דחף המוות, בניסוחה של חנה סגל, הוא הניסיון לשים לאַל את חווית הרע: הדחף לבטל את הפגיעה והכאב על-ידי אִיוּן. התינוק, אומר פרנצי, קרוב הרבה יותר לַ"לא להיות" האינדיבידואלי, ולכן הגלישה אל ה"לא להיות" תתרחש אצל הילד ביתר טבעיות. ילד החווה פרידה כנטישה, עלול לחוות עצמו כלא-רצוי ולא ראוי. חוויות כאלה מטות את כף המאבק לטובת דחף המוות ואל עבר הנטייה ההרסנית לבטל את הכאב. פרידות פתורות ופרידות מעובדות מחזקות ומייצבות את דחף החיים.

מחשבתו של פרנצי אינה קלה לאימוץ. היא מאיימת ומתנגשת עם משאלות ועם השקפות עולם. אני סבור שטיעוניו מעודדים אותנו לשמר את כוחות החיים ולמתן ככל האפשר את הכוחות ההרסניים. אין צורך להסכים לטיעוניו של פרנצי על כוחו המולד, העודף, של דחף המוות אצל התינוק והילד. בכל מקרה ברור כי בגיל הרך נחוצה התייצבות איתנה של מבוגרים משמעותיים לצד דחף החיים מול קשיי החיים ומול דפוסי ההתמודדות החבלנית. רך אמרנו. גיל רך.

חרדות ראשוניות

הרצף החרדתי הקלייניאני נע מחרדה לעצמי מפני שנאת אובייקט רודפני אל עבר חרדה לאובדן האובייקט או לאובדן אהבת האובייקט אלי, זהו אסון שאני עצמי ממיט על עצמי בשל תובענותי ותוקפנותי. שימוש בהבנות אלה מסייע למטפל להיכנס לעולמו הפנימי של הילד.

פרידה מטיפול עשויה בהחלט לעורר חרדות בעלות אופי מוקדם: הפרידה של המטפל יכולה להחוות כאקט רודפני של שנאה ושל תוקפנות; הילד יכול לחוות את הפרידה כנטישה שהביא על עצמו בשל שניזון מן המטפל ברעבו התובעני או לחוות דחיה ומהפך ברגשות המטפל כלפיו "אתה כבר לא אוהב אותי יותר"; "בעצם רצית להיפטר ממני כבר מזמן"; "בטח קבלת ילדה חדשה לטיפול"; "התייאשת ממני, הה?". "אני בטוח שההורים שלי לא מוכנים יותר לשלם עלי". האמירה האחרונה משקפת הדהוד החוויה בין ההורים לבין המטפל ואת המשאלה שהמטפל יעשה הכל כדי להשאיר אותי אצלו...

אידיאליזציה של המטפל ושל הפרידה או פיחות גורף בערכם או הפיכת המטפל לשטן והפרידה לעינוי, מסייעים לילד המתקשה להיפרד. קל יותר להיפרד ממי ששונאים. קל יותר להיפרד אם הפרידה היא אך ורק חגיגה מופלאה.

מובן כי בחסות חרדות אלה והפנטזיות הנלוות אליהן, אחוש כמטפל כי יכולתו של הילד להתייחס אלי כאובייקט שלם מתפוגגת וחווית היותי חלק-אובייקט תתעצם. לא נחוש עצמנו אדם שלם וטוב. צרכינו הנרציסטיים יתבעו את חלקם.

פנטזיה לא-מודעת וחשיבה מאגית

תשומת לב מיוחדת ראוי להקדיש, לדעתי, לתפקודה של החשיבה המוקדמת והחשיבה המאגית בחוויות הפרידה של ילדים. זו נקודת מפגש בין מי שמדגיש את התפתחות הרגש והיחסים לבין מי שעוסק בהתפתחות הקוגניטיבית. לפעמים הפן הקוגניטיבי נזנח מעט בקרב הקהילה הפסיכו-דינמית. ביון האיר כי הצפה באלמנטים חווייתיים שאינם ניתנים לחשיבה, יוצרת מתקפה על החיבורים. בעת חרדה והצפה, הפונקציות העיליות של החשיבה נסוגות לתפקוד חשיבתי מוקדם. תצפית מן ההיבטים הקוגניטיביים המוקדמים ומן ההיבט של החשיבה המאגית, מסייעת לחיזוק העמדה האמפתית.

חשיבתו של הילד מאופיינת בחלקיות החשיבה הרציונלית, באגוצנטריות טבעית ובחשיבה מאגית. החשיבה המאגית מקנה כוח השפעה של קסם לְמחשבות, לְמילים ולְפעולות, באופן המשפיע על המציאות בהתאם למשאלותינו ולחששותינו.

אסתפק בדוגמאות קצרות, ללא ניתוח יתר. בחרתי להדגים שלוש חוויות פרידה הקשורות למוות. המוות (הראוי לעיון מיוחד), מבליט היבטים שמצויים גם בפרידות אחרות ומופיע בחדר הטיפול גם כנסיבות לחוויות פרידה משמעותיות. שלושה גילים.

מאיה בת ה-6 הייתה קשורה מאוד לסבתהּ שנפטרה. ההלוויה התקיימה ביום חורף גשום. כששבה המשפחה מבית העלמין הייתה מאיה, שנשארה בבית, דאוגה עד מבוהלת.

"יורד גשם וקר, סבתא קבורה בחוץ בבוץ והיא תתקרר ותקבל דלקת ריאות".

"זה מפחיד", אני חצי שואל. "כן, היא יכולה למות מזה" אומרת מאיה בזעזוע. אחר-כך היא ממשיכה להסביר: "אי-אפשר יהיה לדבר אתה עכשיו, כי הטלפון שם לא פועל. אבל אפשר לכתוב לה". "אמא שלי, היא תגיד לה שאני מתגעגעת".

מאיה אינה יכולה להבין חלק מן המאפיינים של המוות ושל השתמעות הפרידה מן המת. המוות נתפס כתופעה שאינה סופית, שאין עמה חידלון של כלל הפונקציות המרגישות וחושבות ופועלות. המוות בעיניה הוא תופעת חיים אחרת, והפיכה. היא מייחסת לאמא כוח, שאין לה, לדבר עם סבתא. אולי אפילו תשכנע אותה שפעם, סבתא תכתוב, תשוב או תבוא לביקור...

הצצה אל חרדותיה המוקצנות של גליה, מתבגרת, חיילת בת 18, שהתייתמה מאביה בתחילת גיל ההתבגרות, מאפשרת להבין מה מתרחש גם בנפשו של ילד צעיר יותר.

"מה קורה לגוף של מי שמת?" היא שואלת.

"מה קורה לדעתך לדברים חיים שמתים? לתפוח שנושר מן העץ, למשל?"

גליה נעצרת. מתחילה לבכות ואומרת "הוא נרקב"^{^[14]}.

הבכי מתפרץ וגואה ונמשך ואני חש כי עם הכאב הגדול יש גם רווחה עצומה.

"כל השנים האלה אני מרגישה שהוא נמצא כל הזמן מעבר לכתף שלי. רואֶה ושומֵעַ כל מה שאני עושה או לא עושה. אפילו כשאני לבד באמבטיה או בשירותים...".

כואב עד מאוד לדעת כי גופו של אבא נרקב, אך איזו הקלה מן הרודפנות הנוראה שבנוכחותו.

בספרו "יוסף ואחיו" מתאר תומס מאן את יעקב כאשר קיבל את הבשורה המרה כי בנו אהובו, יוסף, טרוף טורף. יעקב פשט את בגדיו, ישב אצל האדמה, זרה אפר על גופו העירום, גרד את עורו ובשרו בשבר-חרס, בכה וצעק והתאונן וקונן, שאל את נפשו למות ולהתאחד עם בנו, תכנן לרדת שְאוֹלָה מחופש לאֵם כדי לחלץ משם את יוסף, גהר אל ערימת חומר להפיח בה רוח חיים, לברוא מחדש את בנו, כמעשה אלוהים. כל אלה לא השיבו את יוסף.

אחר כל הדברים האלה לבש יעקב שק ובאבלו עשה את תמונתו שלימה ושׂוחקת "וכך שמר את יוסף טוב-תואר וטוב-חן..." שרכב מבית אביו על חולדה, האתון הצחורה, "בלתי-נפגע ובלתי-משתנה, בלתי מזדקק לדאגת אביו ובן שבע עשרה תמיד..."

אצל מאיה בת ה-6, אצל גליה בת ה-18 ואצל יעקב המבוגר הרכיב המאגי משתלט על החשיבה ועל החוויה. הבנת פעולתה וכוחה של החשיבה המאגית, המצטרפת לתפקוד האגוטיסטי נחוצה לעובדים עם ילדים בכלל ומול עיבוד חוויות פרידה בפרט.

רב-גיליות כנקודת מוצא לעיבוד חוויות פרידה

בעקבות ובהשראת הפסיכואנליזה ההתפתחותית של אריק אריקסון הצעתי לפתח את מושג הרב-גיליות. קל יותר להסבירו באמצעות הדימוי של טבעות השנים המצויות בגזעו של העץ. טבעות כל השנים הן רקמות חיות והן שותפות כל העת לגדילתו ולחייו של העץ.

כל גיליו של האדם מצויים בו תמיד וכולם פעילים בכל רגע נתון. לעתים הגיל האקטואלי הוא הגיל ההגמוני, השליט, ולעתים גילים אחרים תופסים את ההנהגה.

המודל הרב-גילי מורכב אף יותר, בטענתו כי גם השלבים העתידיים מצויים בגרעיני מהותם כבר בשלבים המוקדמים. קצרה היריעה ולא נרחיב, אך משמעה של תפיסה כזו בהקשר של חווית הפרידה היא: שכל גילינו, כל שלבינו ההתפתחותיים, חווים את הפרידה, כל גיל עבור צרכיו ובאמצעות מאפייניו ועל-כן עיבוד שלם יותר של חווית הפרידה (ודאי כאשר מדובר בטיפול) מחייב התייחסות לגילים השונים, לשלבים השונים ולצרכיהם ההתפתחותיים הייחודיים. פרידה משמעותית מועדת להציף את גילינו השונים.

המשוררת חמוטל בר-יוסף מתארת מפגש בין גילים בקונטקסט של פרידה, המתחולל בעולמה הפנימי של אישה-ילדה, אשר גדלה בלינה משותפת בקיבוץ. הפרידה מן האם, אובדן הדאגה והליטוף, שחור הלילה, ה"שמירה" החילופית של צל אדם אלמוני, הבכי.

הילד (כן, הילד, לא הילדה; ולכאורה רק של אז) משוחח עם האישה הכותבת (לכאורה רק של היום)^{^[15]}.

הילד שהייתי חמוטל בר-יוסף

הילד שהייתי עומד פתאום ליד מיטתי

וקובע: אני בוכה. אני בוכה.

יודע הוא: לא יקום אליו איש בלילה.

לא תכסה אותו אשה ותלטף ראשו.

יעוּט וימוֹג רק צל שחור בַשְחוֹר,

אלמוני עם רובה. שומר לילה.

הילד שהייתי עומד ליד מיטתי

ותובע.

תחזור למיטה שלך, אני אומרת לו,

אתה כבר גדול.

אבל הוא רוצה לדעת

אם גם אני בוכה.

מתוך השתוות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.

"שלב הפרידה", "יחסי פרידה" ו"שיח פרידה"

כאשר אנו נפרדים מילד בטיפול שנשא פירות, ואפילו ישנן הסכמה וסיפוק כל המעורבים, עדיין יש חשיבות להכנה ולעיבוד של חווית הפרידה. קל וחומר, כאשר הטיפול קרטע והחלטת הסיום אינה הרמונית. אני מקווה כי עד כה התבהרו כמה מן הסיבות להקניית החשיבות הרבה הזו לפרידה.

פרידה עבורי היא הזמן החולף בין הרגע בו נתקבלה החלטה על פרידה אחרי בירור משותף לבין המועד הממשי של הפרידה.

פרק זמן זה הוא "שלב הפרידה" בטיפול; בו מתקיימים "יחסי פרידה" בין הילד והמטפל ובו מקיימים הנפרדים "שיח פרידה". כיניתי אותם בשמות, כדי להבהיר כי אלה מרכיבים בעלי אופי ייחודי ומהותי בטיפול. בטיפול במבוגרים, אני עושה לעתים שימוש במושגים הללו כחלק מן המענה על השאלות: "מה זאת אומרת פרידה?!" "בשביל מה צריך את זה?!" "למה להקצות לזה זמן חוץ משתוכל להחזיק אותי כאן עוד קצת...?" "מה נעשה בזמן הזה?"

כאשר יכולתו הקוגניטיבית של מטופל צעיר מאפשרת זאת ניתן להשתמש במושגים הללו וַלא, אזי בעמדות ובמחשבות העומדות מאחוריהם.

מהם "יחסי פרידה" ו"שיח פרידה" ומהי פרידה "שלמה"?

"יחסי פרידה" בטיפול הם היחסים המתקיימים בין המטפל והמטופל במהלך "שלב הפרידה" והם יחסים רפלקטיביים, המזמינים התבוננות של הנפרדים בחוויית פרידתם ושיח של הנפרדים על חווית פרידתם, על משמעותה ועל השתמעויותיה העתידיות.

פרידה "שלמה" היא פרידה הדדית, רב-גילית, מאובייקט שלם, המצוי בזמן ובמקום. נסביר:

רב-גילית משמעו שחווית הפרידה נעשית תוך הקשבה לצרכי הגילים השונים של הנפרד.

מאובייקט שלם משמעו פרידה ממכלול החלקים השונים של האובייקט ושל הקשר עמו, על הטוב ועל הרע שבם, על שהושג ועל המוחמץ. זאת תוך התבוננות על הדרך שהלכנו בה יחד. היא כוללת ניסיון לפתור חשבונות בלתי סגורים ולנסות ולהשלים עם מה שלא ניתן לפתור. פרידה מאובייקט שלם היא פרידה רב-קולית. מכלול הצלילים, גבוהים ונמוכים, הרמוניים וצורמים. המלודיה, המקצב, השקט שבין הצלילים והרעשים.

כאשר קולות מסוימים אינם נשמעים בשיח הפרידה, המטפל יסייע בהזמנתם ובביטויים ובירורם. הוא יהיה גם קשוב לרמזים הניתנים מן המטופל לקולות שהוא עצמו אינו מזמן לשיח הפרידה.

כאשר צדדים מסוימים באובייקט או ביחסים נצבעים באידיאליזציה יתירה^{^[16]} או בדה-וולואציה או בדמוניזציה, המטפל יסייע בהקשבה לניגודי והמשלים, כלומר לפן האנושי והמציאותי. כאשר עולים קולות המחירים והחסרונות של הפרידה יזומנו היתרונות והרווחים. והיה ועלו היתרונות והרווחים בדגש של עלות-תועלת תזומן האזנה לחוויית השמחה שבפרידה.

הדדית משמעו שהמטפל נפרד מן המטופל כדרך שהמטופל נפרד ממנו. קרי, תוך הקשבה לצרכי גיליו השונים, פרידתו מן המטופל כאובייקט שלם ומן הטיפול כאובייקט שלם ומעצמו בטיפול כאובייקט שלם. פרידה רב-קולית מן המכלול על הטוב והרע שבו.

מה ייאמר לילד בקול ומה יישאר במרחב השיח הפנימי של המטפל הוא סוגיה אינדיבידואלית והיא ראויה לדיון נפרד.

פרידה שלמה ואובייקטים שלמים המצויים בזמן ובמקום, משמעו התייחסות לפרידה ולנפרדים לא רק בהקשבה והתבוננות למה היה בינינו, אלא גם להווה: מה נחוֶוה ומתקיים עכשיו בעת הפרידה; וגם התייחסות לכיצד נתפס העתיד: איך חיי ייראו לאחר הפרידה. מה משאלותיי וחששותיי ורצונותיי לזמן שאחרי הפרידה. למשל, אלו דברים שלא התממשו במהלך הקשר הטיפולי, יוכלו אולי להתממש מחוצה לו. ובעקבות תשומת-הלב שנתנו לפן של מרחב החיים וסביבת החיים, יש מקום להתייחס גם לצדדים השונים של אובדן הסביבה הטיפולית.

מקום משלהן יש לתת בשלב הפרידה, כפי שפרטנו והדגשנו, לצרכי הפרידה הרב-גיליים ולחוויות פרידה משוכבות, שלא השלימו את עיבודן והן מתעוררות על רקע חווית הפרידה האקטואלית.

ולמרות ההגדרה של שלב פרידה תחום וברור מראש, נשאל: מתי נכון יהיה שלא לקבוע בעת ההחלטה על פרידה את המועד המדויק בו היא תתרחש? עבור מי נחוצה גמישות או החלטה תוך כדי תקופת הפרידה מתי נפרדים בפועל?

כדי לשמור על קשב מעשי, אני מזכיר כי עיסוק בחוויות פרידה בקשר טיפולי אינו מתמצה רק בעיבוד החוויה של פרידה מן הקשר, מן המטפל ומהמרחב הטיפולי. אלא הוא כולל גם מבט לסיום של שעות טיפוליות, עיבוד של פרידות זמניות בטיפול (של המטופל ושל המטפל); וכולל גם עיבוד תכנים של חוויות פרידה אמתיות ומדומות (מן העבר, ההווה והעתיד) העולים במהלך הטיפול.

עיסוק בחווית פרידה "עתידית"

חיים נחמן ביאליק כתב^{^[17]}:

אַחֲרֵי מוֹתִי

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

נער צעיר, ילדותי ומוגבל בשכלו^{^[18]}, היה עסוק בטיפול משך שבועות אחדים במותו. הוא היה עורך טקס, מעין אשכבה-אזכרה, שכלל הדלקת נר, ישיבה על הרצפה, טקסט חגיגי-דרמטי שנשא אופי שבין הצהרה לבין ברכה או תפילה. לפני שנסתיים פרק העיבוד של חוויות אלה הוא ערך פעמיים טקס קבורה. הוא כרה קבר דמיוני, נכנס לתוכו וחווה מפנים הקבר את התחושה של אדם קבור. הוא ביקש ממני להיקבר על-פי הוראות מדויקות וצפה כיצד נראים הדברים בקבר מחוצה לו. לאחר פגישה נוספת שערך בה טקס אשכבה-אזכרה, נפרד מן הנושא וחזר לחיי שגרה.