הנסיך החוזר לבלי שוב
בארץ אחת
קרובה עד מאוד. ממש כאן, חיו בבית פשוט מלך ומלכה.
נתיניהם
הרבים היו פזורים ברחבי ממלכה נעלמה, בלתי נראים, בבתים רגילים לתפארת. לשונות
טובות לחשו על אזני כי הנתינים אוהבים את המלך והמלכה ומכירים להם טובה על חמלה
הממלאה את חדרי לבם. לילה לילה עת יעלו המלך והמלכה על יצועם, הם מביטים זו בזה
ומאחלים זה לזו שְעם הַפציע השחר יֵעורו נתיניהם עם מנה של תקוה, המַספקת ליום שלם
של חיים.
לילה אחד
אפל, לאחר שעלו המלך והמלכה על יצועם, והביטו עין בעין, ואיחלו לנתיניהם שיֵעורו
בתקוה, חיבק המלך את המלכה בעדינות שאין לה שיעור, כדי כך שבקוּמה ידעה המלכה:
בשנה הבאה, כחלוף תשעה ירחים, יצעק מתוך האפלה נסיך; עד כדי כך התעדן המלך
אל מלכתו. בסתרי לבהּ קראה המלכה לנסיך שיבוא בשם.
וכך, כמו
שקורה בסיפורים של נתינים פשוטים, נולד למלך ולמלכה נסיך; והממלכה כולה שרתה
בשמחה. אהבתם של הנתינים למלך ולמלכה, כך מספרים, נתעצמה. דומה שמדי בוקר נעורו
והתקוה שהיו רגילים לה גדלה מעט.
הנסיך גדל
ויפה וחכם ומילא גאוה בנפשם של המלך והמלכה. אך יותר מכל גאתה נפשם על דאגתו של
הנסיך לציפורי הממלכה. הנסיך צפה בהן באהבה, למד את אורחותיהן, קנה את שפתן, והיה
דואג לכל ציפור וציפור בממלכה. האכיל מקור רעב, תיקן כנף שבורה, החזיר ציוצים
שהלכו לאיבוד לבעליהן. אפילו נקלעו אל שמי הממלכה ציפורים זרות, נהג בן כאילו היו
בנות הממלכה. וכך בשובן לארצות מוצאן, הפריחו לשמו הטוב כנפיים.
אבל. אבל.
מדוע דרכו של עולם שהוא חייב באבל? אבל כאב גדול היה בלבו של הנסיך. והכאב
הלך וגדל, עד אשר הִתַמר ובאו אדיו אצל עיני המלך והמלכה ועכרו את צלילות מבטם.
"מה
לך?" היו שואלים את הנסיך בארוחת הבוקר. אך הוא אכל את ביצת העין שלו בדממה
ולא נזקק עוד למלח.
"מה
לך?" היו שואלים אותו המלך והמלכה, עת נשק להם בברכת לילה טוב. אך הוא הרכין
ראשו והלך בדממה אל מיטתו, מתכסה בעצב ורק בוהן רגלו הימנית מוציאה את ראשה אל עבר
מנורת הלילה.
דאגת המלך
והמלכה הלכה וגדלה; ובלילה, עת היו עולים על יצועם ומביטים זה בזו ומאחלים זו לזה,
נפל מבטם העכור באיחוליהם ושנתם היתה נטרפת.
הנסיך לא
השיב לדאגת המלך והמלכה. לא משום שכעס עליהם, לא משום שלא רצה לצערם, אלא משום שלא
ידע מה פשר כאבו. וכך ארע ששנתם הטרופה, העכורה, של המלך והמלכה היתה מדבקת את
הממלכה כולה ונתיניהם היו נעורים, וכל בוקר היתה מנת התקוה שלהם קטֵנה ואוזלת.
לילה אחד
התכסה הנסיך בעצבונו מעבר לראש ונרדם.
ובחלומו
מרחפת ציפור על מים רבים ואין מנוח לכף רגלה. כנפיה מרפרפות, מפרפרות, עוד מעט קט
יִכלה כוחה. לפתע רואה עינהּ כתם עגול שחור בין הגלים. בשארית נשמתה הגיעה עדיו
והניחה רגליה על התלולית השחורה. היה זה ראשו של הנסיך, ששחה בים העצב וגם כוחו
כבר תש.
"הצלת
את חיי", אמרה הציפור. "האוכל להשיב לך כגמולך?".
הנסיך הביט
בציפור שעופפה לרגע מול פניו, ובכי גדול ועצום התרומם ממעמקי גופו.
עתה ידע.
"התלמדי
אותי לעוף?" שאל הנסיך.
"ודאי",
לחשה הציפור. "הקשב לי", אמרה, ולחשה אל אוזנו דבר.
"ועתה,
הבט בי", אמרה הציפור, "כזה ראה והמרא!".
הנסיך
התעורר. מיטתו מַלאה דמעות. הוא פסע חרישית אל עבר חדר המלך והמלכה ועשה את שלא
העז לעשות מעולם.
פתח את דלת
החדר. ניגש אל מיטת העץ הפשוטה של המלך והמלכה והביט בהם בנפש כלה. אחר-כך הלך אצל
צדו של אביו, נשק על לחיו, והותיר עליה דמעה אחת. הלך אצל צדה של אמו ועצר. היעמוד
לו אומץ הלב?
אזר כוח,
ונשק את פניהּ, משתהֵה לרגע של נצחים, ומַשיר דמעה על לחיהּ. עיניו בכו ופניו אורו.
הוא קרב אל
החלון ופתח אותו חרישית. רוח קרירה לטפה את פניו. הוא פרש כנפים... ועף אל הלילה.
ארבעים ימים
וכמעט ארבעים לילות חיפשו המלך והמלכה וכל נתיני הממלכה, קטנים ובינונים וזקנים,
אחר הנסיך.
בלילה
הארבעים נפל המלך למרגלות מלכתו ואמר בלחישה נוראה "הנסיך איננו!".
נתיני הממלכה
לא ידעו מנוחה. המלך והמלכה לא ידעו את נפשם והיו מתהפכים ומתהפכים על יצועם.
בחצות הלילה
נרעשו.
אל שמשת
חלונם נתדפקה סיעה של ציפורים. משק כנפיהן על החלון הלך וגבר, עד אשר הבחינו בהן
המלך והמלכה. פתחה המלכה את החלון ועננה של ציפורים לבנות-כנף רחפה מעל ראשם.
"הבט",
אמרה המלכה אל מלכהּ, ומבטה פנה אל לב סיעת הציפורים. המלך נשא עיניו וראה כי
הציפורים כולן, רוחפות במעגל סביב ציפור לבנה כמותן, אך לראשה כיפה שחורה ועיניה
מאירות.
הציפור פתחה
את מקורה ומפיה בקעה קרן שיר והאירה את פני המלך והמלכה. רגע עוד רחפה הסיעה
מעליהם, ואחר נתעופפה אל החלון ופרחה אל הלילה.
בים הצער שבלִבות
המלך והמלכה שכנה לרגע קט קרן שיר והמבט בעיניהם נצטלל להרף עין.
למן הלילה
ההוא, היה הנסיך חוזר לבלי שוב.
מקסים!
השבמחק