הנחות יסוד אחדות בדבר היצירתיות (קטע)
צבי עמלי
הגדרה זמנית
ליצירתיות:
היצירתיות היא התנועה
הנפשית המבטאת בפועל את הדחף ואת הרצון לחיות חיים אנושיים (של בני-תמותה) נׅמְלאים, מתחדשים, מתרחבים, מתעלים.
בהיותה תנועה נפשית
המבטאת דחף חיים, הרי היא
נוצרת בתפר שבין הגוף (הסומה) לנפש (לפסיכה) ונעה כך שרגלה האחת במישור הפיזי
ורגלה האחרת מצויה במישור הנפשי. וכנף יש לה, השואפת לרום הרוחני.
אף כי בגילויה
היצירתיות היא תנועה, הרי יש לראות, כי תנועה זו יוצאת ממנוחה ונעה אל מנוחה, אשר
ממנה תצא (תנועה) וחוזר חלילה.
תנועה נפשית זו אפשר
שתתקיים עד אשר נבוא למנוחתנו האחרונה. היא מגלמת בתוכה את הדיאלקטיקה הקוסמית של סדר
– בניה ושל אי-סדר – פירוק
ואת ביטוייה האנושיים של דיאלקטיקה זו בניגודיות הקיומית של חיים ומות, הִמַלְאוּת
וּגְרׅיעָה וניגודיים קיומיים אחרים בהווייתנו.
באמרינו "תנועה
היוצאת ממנוחה ונעה אל מנוחה.." יש להתייחס אל מצבי-המנוחה כאל מוצאיה של
התנועה מן ההיבט המשקי-אנרגטי. אך לא די בכך, מצב המנוחה הוא גם תיאורו של מצב
פוטנציאלי, מצב אצור, הממתין להוצאה מן הכוח אל הפועל.
מצב פוטנציאלי כזה
אינו מייצג בהכרח את קיפולו של דבר מה יחיד, מוגדר ומסוים, המצוי בכוח ומצפה לחישׂופו,
אלא הנו מצב פוטנציאלי גולמי היכול להתממש לאין-ספור אפשרויות.
היצירתיות היא, אפוא,
תנועה נפשית הניזונה ומוּנעת משאיפת החסר להימלא (חווית הטוב של ההִמלאות);
משאיפת האצור להתממש לאפשרויותיו ומשאיפת ההתעלות אל מעבר לקיים.
היסודות המניעים של
היצירתיות
שני יסודות מניעים יש
ביצירתיות,
1. יסוד ראשוני השייך לַמעלה ההשרדותית (ביטוי לעמדה
ההשרדותית-היוצרת[1]): להתקיים, לחיות,
לשמור על החיים, להמשיכם, להׅתרבות, להבטיח את הישרדות המין והצאצאים.
יסוד זה מעוגן בתשתית
הביולוגית, הגופנית והיצרית. את גלגוליו אנו מוצאים בהמשך במישור הנפשי.
2. יסוד שני-מרכזי, מן המעלה ההתפתחותית (ביטוי לעמדה
הדיאלוגית-היוצרת[2]): להתממש, להתרחב פנימה
והחוצה, לקשור ולהׅקשר, "לפרות ולהתרבות", ליצור, להתעלות מעבר לעכשווי.
יסוד זה שואף לקיומו
של הממד הרוחני במכלול.
בכל אחד מן היסודות
שני רכיבים. האחד מכוון פנימה כלפי עצמי, השני מכוון חוצה ממני והלאה.
ביסוד ההישרדותי שני רכיבים,
1א'. רכיב אחד, של
ההתקיימות העצמית, של השמירה על חיי ומילוי צרכיי הבסיסיים.
1ב'. רכיב שני של
המשכיות קיום המין, של ההתרבות והולדת ואבטחת הדור הבא.
גם ביסוד ההתפתחותי שני רכיבים,
2א'. רכיב אחד של
התייחדות ונפרדות, אינדיבידואציה ושמירה על גבולות העצמי.
2ב'. רכיב שני של זיקת
האינדיבידואלי אל הכללי לסוגיו ולרמותיו; פריצה של גבולות העצמי
והתקשרות מתחדשת עם האחר, עם הסביבה, עם העולם.
פיתוח ההגדרה
התנועה הנפשית
היצירתית מבטאה את הדחף ל התממשות, התרחבות ו התעלות
ע"י ואריאציות שונות של אינטגרציה (גישור, חיבור,
איחוד, כילול) בין חלקים שהם אחרים
זה לזה, שונים, עתים מנוגדים, לכלל מהות חדשה, אשר תוכל בעתיד לחזור ולהתרחב
באותו האופן.
האחר, השונה, לעתים
המנוגד וההפכי, יכולים להיות פנימיים, במרחביו של העצמי; ויכולים להיות חיצוניים
לעצמי: בזולת ובעולם.
[אינטגראציה מקורה
בלטינית לחדש, לשקם. המקור הראשוני: אינ-
לשון שלילה, טנגרה- לשון נגיעה.
קרי, שלא ניתן לגעת בו, לכן, אחד, בלתי מחולק, שלם. במקום אינטגרציה הייתי מציע אֶנטגראציה (אֶנ- תהגה כשם האות הלטינית N) כלומר, שיש בו נגיעה, שננגע,
ולכן הפך שלם יותר ביחס למצבו הקודם, ושיש אפשרות לגעת בו ובחלקיו שנית וחוזר
חלילה... ... האֶנטגראציה, על-כן, מדגישה את הנגיעה, את הגישור, ויכולה להכיל
בתוכה הן פעולה מקדימה של דיפרנציאציה או פרוק, והן פעולה מַמְשֶכֶת כזו].
פעולת האינטגרציה
הדינמית, הספיראלית [האֶנטגרציה של פעולות הגישור, החיבור, האיחוד והכילול
המתחדשות] במישור הנפשי (או בהיבטים הנפשיים
של מישורים אחרים) מתאפשרת על-ידי
קיומה של עמדה דיאלוגית בעצמי, כלפי עצמי וכלפי האחר.
העיקרון הדיאלוגי
העיקרון הדיאלוגי הוא עיקרון מגשר ומחולל. מגשר בין נפרדים או
מפוצלים, מחולל אינטגרציה מסדר גודל חדש – אֶנטגראציה, היוצרת תמורה איכותית,
מהותית בקיים, הישן-חדש, הממשיך להתחדש.
פעולת האֶנטגראציה
היוצרת, תבוא לידי ביטוי עמוק ומשמעותי במפגש שבין קטבים קיומיים, קטבים
מנוגדים-משלימים, המגדירים זה את זה, המקיימים במהותם הדיאלקטית המשותפת גרעין של
הקוטב המנוגד-משלים.
אנו רואים, אפוא, כבר
בנקודה זו של הבירור ששה תחומים של גישור, חיבור, כילול:
1. גישור בין המנוחה והתנועה בפעולת הדחף היצירתי.
2. גישור בין הגוף והנפש (הסומה לפסיכה). בתפר שביניהם נוצר הדחף
היצירתי.
3. גישור בין היסוד ההישרדותי ליסוד ההתפתחותי. ובם גם מגישורי הגוף/נפש
והיצרי/רוחני.
4. גישור בין צמדי הרכיבים ביסוד ההישרדותי וביסוד ההתפתחותי: הרכיבים
המתייחדים
והרכיבים בעלי הזיקה אל הכלל,
המתרבים-משתייכים.
5. גישור בין ה"אחרים" במרחב הפנימי של העצמי (בהשתתפותו של
האני).
6. גישור בין העצמי (והאני שבתוכו) לבין "אחרים" חיצוניים
לעצמי (בזולת ובעולם).
...
...
...
יצירתיות
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה