תמרים מכושפים ותהליכי צמיחה
גרסה המוקדשת לתרפיות האקספרסיביות
לפעמים חקירה של נושא יכולה להסתייע באופן פורה
בפניה לרובד הארכאי, התמונתי, של מילה או של המושג הנחקרים. בכל השיטות הטפוליות
הפסיכודינמיות והאקספרסיביות אנו עושים כך, על-ידי פניה לרבדים ארכאיים, תמונתיים,
פרה-ורבליים של האישיות (ושל ההתרבות) בשרות תהליכים של למידה וצמיחה.
רובכם כאן מכירים היטב שפות רומניות ומילים ששורשן
לטיני או גרמני, אני בא מארץ ששורשי שפתה העתיקה שמיים ואשר במרחביה, העברית
והערבית של היום הן קרובות משפחה; כדרך שיצחק וישמעאל היו אחים לשתי אמהות ולאב
אחד.
המילה חינוך בעברית היא מעניינת מאין
כמוה. מרבית דוברי העברית אינם יודעים את מקורה ואת משמעות הרובד הארכאי-תמונתי
שלה, כמו-גם אינם יודעים את קרבתה לשתי
מילים עבריות נוספות, השגורות על פיהם: חניכיים וחנוכה.
השורש השמי ח. נ. כ. פירושו שפשוף החניכיים של התינוק בתמרים שנלעסו בפי ההורה. ההורה לועס
תמרים טריים, מרכך אותם ומוציא מהם את הרכיב המר והעפיץ ומעביר אותם "מפה
לפה" - מפיו לפי התינוק או הילד הפעוט. באופן זה הושגו שתי מטרות: האחת, הזנה
מתאימה. השניה, העברת כוח סמלית-מאגית מפי ההורה אל גופו ונפשו של הילד; מעין אקט
של חניכה, "איניציאציה" [Initiation [2]].
עתה תוכלו להבין את הקשר של חינוך לחניכיים שבפינו
ואת הקשר לחנוכה, הקדשת דבר לייעודו [בעבר חנוכת בית הייתה נהוגה במבני ציבור
כבית המקדש. במקרה שלנו, הקדשת הילד לייעודו, לעתידו].
מה יכולה ללמד אותנו חשיפתה של תמונה עתיקת יומין
זו?
מה תוכל לתרום לחקירתנו את מעשה החינוך והטיפול?
הבה וניכנס אל תוך פיה...
אנו מתבוננים בתמונה ובשתי הדמויות המצויות בה.
הורה, ילד וחומר המועבר מן המבוגר לצעיר.
הנפשות הפועלות: דמות מבוגרת, גדולה, אקטיבית, בעלת כוח מכריע
להשפיע על דמות שנייה, קטנה, נזקקת, רעבה, תלויה,
פסיבית יחסית וחסרת בשלות.
הפעולות: המבוגר נוטל חומרים מן המציאות ומכין ומתאים אותם
למצבו ההתפתחותי וליכולותיו של הילד לקבלם, לקולטם.
המטרות: כמה מטרות, להקל על הילד להיזון כדי שיוכל
להתקיים ולגדול. להעניק לו כוח וחוסן, לכוון את מהלך גידולו, לטבוע בו את תפקידו
ואת יעודו, לקבוע בעלות על הילד ועל חינוכו.
האמצעים: התאמת המזון לבשלותו של הילד והסיוע לתהליך
הבליעה והעיכול נעשים באמצעות ברירת האוכל וסילוק האלמנטים "הרעים":
ריכוך החומרים, וסילוק המרירות וה"נשכנות" המצויה בהם כפי שהם במצבם
הטבעי, במציאות. זוהי צורה של תיווך באמצעות אישיות-עזר חיצונית.
הענקת הכוח, הַטְבּעת הייעוד והכפפת הילד לְמרוּת
המבוגר נעשים באמצעים מאגיים. באותה עת האמינו המבוגרים
ביכולתם להאציל מכוחם באמצעות אקט "כישופי" של העברה "מפה
לפה", ולהשליט על הילד בעלות וייעוד, ההופכים להיות חלק בלתי נפרד מהווית
הילד ומעתידו.
זהו דגם – מעין פרוטו-פרדיגמה – של יחסים ושל עקרונות המבטאים השקפת עולם
ואידאולוגיה של חינוך וטיפול (גם אם לא היו
קיימים בעת ההיא המושגים הללו).
ככאלה הם מבטאים, הנחות יסוד על טבע האדם, על טיב המצוי בילד, על יחסי מבוגרים-צעירים, על הראוי שיהיה
בעתיד ועל הדרכים להשגת המצב הנשאף.
דגם כזה מאופיין בין היתר:
- בהדגשת חוסר-הבשלות של הילד, בדאגה ובצורך בהתאמת המציאות אליו באמצעות מתווך – אי-בשלות, תיווך מכוון והתאמה של המציאות לילד[3] ;
- בהדגשת כוחה המכריע של סמכות חיצונית וביחסי-כוח המבססים תלות – אוטוריטטיביות ;
- בראיה תפקידית של האדם ובשלילת האינדיבידואציה – אינסטרומנטליות ואימפרסונאליות ;
- בהנעת תהליכים מבחוץ, על-ידי מוטיבציות שמקורן בגורם המכַוון – הכוונה אקסטרינזית ;
- בהַקְבּעה נוקשה של המעמד והתפקיד של כל פרט בסביבתו החברתית – מיצוב דטרמיניסטי ;
- במקום מרכזי הניתן לחשיבה המאגית והמיתית יחסית לחשיבה הרציונאלית. הכוח המוקנה למילה ולמחשבה בהתאם למשאלות [ברכות] ולפחדים [קללות]. (מאגיה לבנה ושחורה)התמונה הארכאית שהתגלתה לעינינו התרחשה בזמן ובמקום מסוימים ושקפה תרבות מסוימת. ואולם, דגם זה של יחסים ודגמים דומים לו התקיימו לא רק בעת העתיקה, אלא מתקיימים גם בהווה; ולא רק כאשר מדובר בילדים רכים, אלא גם אל מול מתבגרים ומבוגרים. קל וחומר, כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות. במוגבלים, בחולים, בזרים, במיעוטים, בזקנים, בנכים – אלה החורגים מאיזה דימוי המוחזק כנכון או ראוי על-ידי קבוצת רוב או קבוצת כוח בעלת אינטרסים משוריינים.ניתוח התמונה הזו מעורר אצל רבים התקוממות, שכן הם שרויים בזמן ובמקום אחרים, חיים בתרבות אחרת ומאמינים בערכים אחרים לגמרי. יתכן כי חלקכם חשים כך עכשיו.[מעניין לציין כי אברהם שטאהל במילונו הערבי-עברי מתאר תמונה נוספת העולה משורש ח. נ. כ. . חינוך ע"פ מקורותיו הוא שפשוף שפתי היילוד בשמן כדי לעורר בו את פעולת היניקה.תמונה שנייה זו, יכולה להוסיף נקודת ראות לתמונת ההורה והילד אותה בחנו. כאן אין מדובר בהזנה ישירה והחומר בשימוש אינו תמרים. כאן ההורה מגרה באמצעות שמן את שפתי היילוד כדי לשפעל את רפלקס היניקה ולהוציאו מן הכוח אל הפועל. הדגש פה הוא בתיווך של המבוגר בין הילד לבין גופו ותפקודו הפיזיולוגי, כדי שיוכל להיזון ביניקה] [4].דגם אלטרנטיבי, עלה וצמח (כאן) באיטליה עם הולדת ההשקפה ההומניסטית במאות ה-14 וה-15. אחד ממיצגיה המובהקים, פיקו דלה מירנדולה, גדל והתחנך (ממש כאן), בצפון איטליה. ב"מאמר על כבוד האדם" (1486 !) כתב:
"אי-לכך
קבע לבסוף יוצר-הכל, הטוב-והמיטיב, שאותו יצור שלא היה אפשר להעניק לו דבר שיהיה
ייחודי לו אך ורק לו, יהיה שותף לכל מה שניתן לכל יצור ויצור כמענק מיוחד לו. לכן
הוא נטל את האדם, אותה מלאכה לא-מוגמרת, והציבו במרכז התבל, וכך דיבר עליו:
"לא מושב
מוגדר, גם לא חזות מסוימת ושי מיוחד העניקו לך, הו אדם, למען תוכל להשיג כל דבר
אשר בו חפצת בתודעתך, ברצונך וברגשותיך, וכך הדבר הזה שלך יהיה. טבעם, המוגדר
מראש, של היצורים האחרים, תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה,
שלא תאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך – והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך -
תקבע אתה עצמך את מהות טבעך. במרכז העולם נתתיך למען תוכל לראות סביבך, ביתר
נוכחו, מה שמצוי בעולם. לא עשינוך שמימי וגם לא ארצי, לא בן-תמותה גם לא
בן-אלמוות, כדי שאתה – שהינך, אם אפשר
להגדיר זאת כך, בעל תואר-כבוד של יוצר-עצמך וצר-צורתך-שלך –
אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר. תוכל להידרדר לצורות התחתונות, צורות הפרא; גם
תוכל, על פי החלטתך, להיוולד מחדש בצורות העליונות שהן אלוהיות".
ג'ובאני
פיקו דלה מירנדולה
(Pico della
Mirandola),
נאום על כבוד האדם (De Dignitate Hominis), 1487.
אין זה כלל מובן מאליו שבתוך קונטקסט דתי נוצרי
אדוק, יחד עמו ובו- בזמן אל מולו, הוא מצהיר:
"אתה עצמך תקבע את מהות טבעך, אתה היוצר עצמך וצר צורתך
שלך".
בהשקפת-עולם זו אנו מוצאים יסודות של:
- אוטונומיה ואותנטיות,
- אמונה ביכולת הטמונה באדם הפרט,
- חירות המחשבה וחופש הבחירה,
- אינדיבידואציה
- ומימוש עצמי
אלה ערכים אלטרנטיביים לערכים המסורתיים הקדומים,
אשר קבלו דחיפה וגיבוש מחודשים רק לאחר כמה מאות שנים נוספות, במחצית הראשונה של
המאה ה-20, ולאחר הזעזוע של זוועות מלחמת העולם השניה ושל המשטרים הפשיסטיים.
הפסיכולוגיה והחינוך ההומניסטיים (והאקזיסטנציאליים) קבלו הכרה באירופה
ובארה"ב. התנועה ההומניסטית המודרנית בקרה בחריפות את הביהביוריזם מצד אחד
ואת הפסיכואנליזה מצד שני וכנתה עצמה "הכוח השלישי". היא הדגישה יותר את
הפן הבריא, התקין והחיובי של חיי הנפש וחקרה סוגיות כמו מימוש עצמי, אותנטיות, אהבה,
תקווה ויצירתיות. עתה בחלוף השנים נעשים נסיונות שונים לסינתזה מחודשת של רעיונות מתקופות
וממקורות שונים, רעיונות אשר הוצגו בעבר כאנטי-תטיים. לכאורה, קל לנו להזדהות עם
השקפת עולם הומניסטית ועם אידיאולוגיה המבטאה ערכים של חירויות פרט שוות לכל
ועם הדגם הנגזר מהן לגבי יחסים של חינוך וטיפול. יחד עם זאת, רבים אחרים חשים
אכזבה מדגמים מודרניים, ואולי אף מדגמים פוסט-מודרניים, ומתעורר בם רצון לחידוש
נוסף או געגוע לדגם מן העבר, שהפך, בפועל או בהצהרה, לדגם פחות נורמטיבי.
כאן עולה שאלה חשובה (שאלה רטורית?): האין בכולנו
תערובת בלתי נמנעת של תפיסות אחדות, אפילו הן תפיסות הסותרות זו את זו?
תפקידנו לחקור את הדגמים השונים, להבין את האמת הגרעינית
היחסית הנמצאת בכל תמונת עולם ולהרחיב את יכולת ההכלה הרגשית,
הקוגניטיבית והערכית שלנו, כדי לדעת לעומק יותר ממערכת עקרונות אחת שאין בלתה. אנו
נדרשים לפתח יכולת להכיל מציאות פנימית ומציאות חיצונית בעלות פנים מרובים, כדי
להתאים בגמישות ובשיקול דעת מתחדש את הדרך ואת הדגם שאנו בוחרים לאדם
המסוים, לקבוצה המסוימת, לבעיה הספציפית בזמן ובתנאים הנתונים והמשתנים.
תפקידנו גם להזהר ולהזהיר מפני פירוש מוטעה של
הגמישות ותרגומה לטשטוש של ערכים ואמות מידה. כאילו אין אמות-מידה, כאילו אין
סולמות ערכיים, כאילו שום דבר אינו נכון יותר או לחילופין, כל דבר מתאים תמיד. מצב
כזה הוא מסוכן.
שקיפות
שקיפות הוא מושג שנכנס לחיינו הציבוריים יותר
ויותר. השקיפות מציינת את הנחיצות בהוצאה אל האור של הנחות היסוד, של הידע ושל כללי משחק לעין כל השותפים בפעילות.
לעתים קרובות, מי שהכוח היה בידיו מאויים, יתנגד לשינוי וילחם לשמר את הקיים; אך
שקיפות זו מהוה הן ערך מוסרי ואתי והן ערך קיומי. יש בה כדי לתמוך באוטונומיה
החשיבתית והמעשית של כל השותפים. שקיפות כזו נחוצה גם במקצועות החינוך, הצמיחה
והטיפול!
חקירת עצמנו
חלק מרכזי בחקירה הוא חקירת עצמנו. עלינו לבדוק
מעת לעת את השקפת עולמנו ואת מערכת העקרונות עמה אנו עובדים. עלינו לנהל דיאלוג עם
השקפות עולם שונות ועם דגמים אחרים.
והמלאכה הקשה מכל, עלינו לחקור ולדעת מה עומד מאחורי הבחירות שעשינו אנו?
עלינו לחקור ולדעת מתי אנו משלים את עצמנו (באופנים שונים), כי נהגנו בדרך אחת, בעוד
נהגנו למעשה בדרך אחרת? מתי צרכים פנימיים, שאיננו ערים להם, משתלטים על צרכי
האנשים עמם אנו עובדים? (אינני מדבר על מצב שצרכינו
באים על סיפוקם שלא על חשבון צרכי הקליינט, בחינת זה נהנה וזה אינו חסר).
הסוגיות העולות מן התמונה השמית העתיקה הזו של
התמרים המכושפים יכולות להפרות את חקירתנו העכשוית בתהליכי צמיחה, טיפול, חינוך
ושיקום. הן מחייבות אותנו לבחון ולנקוט עמדה ערכית וממנה לגזור דגמי עבודה
מקצועיים.
גם בעיות חברתיות, כלכליות ואידיאולוגיות, בעידן
הגלובליזציה החומרנית, ההישגית והטכנולוגית, הופכים את הבחינה הזו לרלבנטית.
היש בידינו לגבש אמות מידה מקצועיות
וערכיות כדי לתת אותן בידי העוסקים במקצועות החינוך,
הטיפול, הצמיחה והשיקום? הנוכל למצוא מכנה משותף קונספטואלי ומעשי לכל תחומי
העיסוק הטוענים לתרום, כבכותרת הכינוס בורונה, "לתרפיה של החברה"?
אנשי מקצוע רבים ושונים עובדים בשרות בני-אדם בלא
שהם מוגדרים קלינאים. למרות זאת תוצאות עבודתם משקפות לעתים קרובות, אלמנטים
טיפוליים. מחנכים, מדריכים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, קלינאי תקשורת, מרפאים
בעיסוק, סוציולוגים, קרימינולוגים, יועצים ארגוניים, עובדים קהילתיים, עובדי שיקום,
אנשי רפואה וסיעוד... ודאי מטפלים במוסיקה, בתנועה או במחול ובאומנויות.
אמות-מידה להגדרת תהליכי צמיחה
מנקודת מבט המשלבת רוח הומניסטית והבנה
פסיכו-דינמית של תהליכים (ובלא להתעלם מקיומם של חסרונות ומחירים, שתקצר היריעה
מלפרט), ברצוני להציע כמה אמות-מידה להגדרת תהליכי צמיחה כמכנה משותף – תיאורטי
ופרקטי – לעבודתם של אנשי המקצוע הללו.
תהליכי עבודה מקצועית המניבים ומעודדים את הפירות ההתפתחותיים הבאים
ייחשבו לתהליכי צמיחה:
- מימוש הפוטנציאל האישי בצד הסתגלות למגבלות ולמומים יחד עם דאגה לזולת ולהתממשותו וקבלת הזולת על מגבלותיו.
- אותנטיות אסרטיבית יחד עם התחשבות סביבתית והבנה חברתית-תרבותית
- יכולת הכלה של מציאות מרובת-פנים יחד עם היכולת לשמירה עצמית ולהצבת גבולות.
- דפוסי התמודדות דיאלוגיים-יצירתיים יחד עם פתרון דפוסי התמודדות חבלנית.
- יכולת אהבה לעצמו ולאחֵר (וביטויה) ויכולת להיאהב יחד עם היכולת להיות לבד.
- ספונטאניות של הנאה ושמחה ואפשרות לבטא כאב, פחד וכעס בצד איפוק ושליטה גמישים.
- אוטונומיה יחסית בצד אפשרות להיעזר והיכולת להתמסר.
- הכרת הצורך והמשאלה, קיום כוח רצון, יכולת קבלת החלטות ויכולת הפעולה למימושן בצד התמודדות עם מגבלות, חֶסֶר, האין והמוות. קבלת ההוויה האנושית של היות יצור קובע ונקבע.
- הבנת הנחוה וחווית המובן. רציונאליות "רטובה".
- אהבת החי והחיים, אמפתיה, חמלה ודאגה לצעיר, לחלש ולסובל, לזקן.
- מובחנות מתפתחת, חשיבה רפלקטיבית וגדילת התובנה והידיעה אודות עצמי מלווה באינטגרציה בסדרי גודל עולים.
התרפיות האקספרסיביות ותהליכי צמיחה
הזמן שהוקצב לי אוזל בשעון החול, דברים אחדים שאמרתי
כבר דורשים התייחסות ובקורת. אך אי אפשר בלא מילה אודות התרפיות האקספרסיביות.
מדוע הן כה מתאימות לתהליכי צמיחה ברוח הגישה ההומניסטית ובשילוב כלי הבנה
פסיכואנליטיים?
העבודה עם מטפל באמצעות מוסיקה ותנועה מאפשרת תנאים מצוינים להשגת מטרות של צמיחה.
אינני נכנס עתה לסוגיות הקשורות במטפל. אתיחס לממד
העבודה במדיום של הקול, הצליל והמוסיקה, התנועה והמחול. כבר בכותרת
המתארת את המדיום ניתן להבחין בשניות המאפינת את סוג המדיום הזה. הקול
והצליל וכן התנועה קיימים ומופקים באופן טבעי, פשוט ומידי אצל כל
יילוד, המוסיקה והמחול הן ישויות מורכבות הרבה יותר (לא אנסה כאן אפילו
להגדירן). אסתפק בציון מורכבותן המבנית, התכנית, המיומנותית והתרבותית. שניות זו
של פשוט, מידי וטבעי אל מול המורכב, מרובה הפנים והמצריך למידה וסינתזה
היא רק דוגמא אחת למערכת של מאפיינים, שהמייחד אותם הוא סוג של שניות (ואפילו
ניגודיות קיומית[5]).
שניות מצד אחד, ובו-בזמן אפשרות לפתרונות מעשיים בזמן נתון ובהמשך לאינטגרציות ספירליות של השניות ושל האלמנטים
הניגודיים. אינטגרציות אלה אינן ננעלות, טמונה בן בכוח האופציה למהלך התפתחותי
נוסף – לאינטגרציה
מסדר גודל עולה.
אציג טבלה המדגימה את השניות המצויה באקט המוסיקלי
והתנועתי ופתרונות זמניים/אינטגרטיביים שעשיה זו עשויה לזמן:
השניות – פן
אחד
|
פתרון אינטגרטיבי ספיראלי |
השניות – פן
שני
|
תהליכים ראשוניים
(פרויד)
|
תהליכים שלישוניים
(ארייטי)
|
תהליכים שניוניים
(פרויד)
|
חוויה, רגש, חושים
|
הבנת הנחוה + חווית המשמעות
תובנה |
ניתוח, הבנה
|
פיזי, סומאטי, תחושי
|
הוליסטי, סינתטי, מאחד
|
מנטלי, שכלי, רוחני
|
אינסטינקטיבי, אימפולסיבי אוטומטי, פורקני
|
ספונטאניות מוכלת
סיפוק מהנה
|
דורש מאמץ, מחושב, מבוקר
נשלט, מאופק
|
גולמי, ראשוני
|
סובלימטיבי
יצירתי |
מעובד, מנותח, דידקטי
|
קונקרטי, מוחשי
|
סמלי חיבור למיתי |
מופשט, קונספטואלי
|
חשיבה מאגית
|
חשיבה רציונלית המופרית בעושר הדמיון והפנטזיה |
לוגיקה
|
גשמי, פרקטי
מיומנותי, יישומי
|
יוצרני
|
רוחנימדיטטיבי, טרנסנדנטי |
נשי, נקבי, אימהי
|
"הרמפרודיטי" יוצר |
גברי, זכרי, אבהי
|
אישי, פרטי
|
דיאלוגי פנימה-חוצה
|
קומוניקטיבי, חברתי
קהילתי, תרבותי
|
אידיוסינקראטי
|
האותנטי בן-החברה
|
של הפרסונה
|
► ◄
|
של העצמי
של מרכז האישיות
אינטגרטיבי |
◄ ►
|
המוסיקה והתנועה מאפשרות שְהִיה בכל אחד מפניה של
השניות, מאפשרות תנועה בין הפנים השונים, הקטבים השונים, ומאפשרות מציאת פתרונות
אינטגרטיביים (בזמן נתון), המולידים את הצעד ההתפתחותי הבא.
המרחב היצירתי המצוי במדיום הזה בא לידי ביטוי הן
כתהליך בעל תוצרים והן ככוח המחולל התממשות ולמידה אודות עצמי.
המוסיקה והתנועה הן תוצר יצירתי וכוח יוצר כאחד. הן מהוות, הן מתהוות, הן מולידות.
אם נאפשר לעצמנו ולאחרים להיכנס למרחב זה, ודאי
בנוכחותו של איש מקצוע אנושי ומיומן, נוכל להנות מיצירת דברים, אך בד בבד,
כדבריו של פיקו דלה מירנדולה, נוכל לעסוק ביצירת עצמנו.
אין כל צורך להסכים לדבריי כולם, אף לא למקצתם. זו
הזמנה לשיח-חוקר ולמחשבה.
תודה לכם על המאמץ שעשיתם להאזין לדברי.
[1] מחשבות
אלה הוצעו בראשונה לחקירה משותפת ביום סימפוזיון אינטר-דיסציפלינרי בפתיחת הכנס
"מוסיקה, מחול, תנועה ואומנויות: מרפאות החברה". ורונה, איטליה; 8-6 יוני
2003. זו גרסה עברית.
[2] משמעה של Initiation : "להיות שותף בסוד
הטכס". הפעולה הנגזרת ממנה Initiate: להתחיל, לשלח לדרך, להתניע
מהלך; ומכאן, להציג בפני מישהו ולערוך לו היכרות עם שיטה או תרגול או מנהג.
[3] מכלול הביטויים הלועזיים
בפסקה זו נועדו לקהל השומעים בכנס שאינו דובר עברית.
[4]אברהם שטאהל, מילון דביר דו-לשוני אטימולוגי
לערבית מדוברת ולעברית, הוצאת דביר, 1995.
[5] ניגודיות
קיומית היא זו של קטבים מנוגדים המגדירים זה את זה. סותרים ומשלימים: אור-חושך;
אמתי-מזויף;
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה