דיאלוג התפתחותי - שיח בשירות יחידים וקבוצות צבי עמלי

האתר יציג את מחשבותיי ומעשיי בתחומי העיסוק שלי במשפחה, בקהילה ובארגון [יחידים וקבוצות]. אשתף ברעיונות שהבשילו משך למעלה משלושה עשורים של עבודה ייעוצית, חינוכית וטיפולית. רעיונות ומושגים אשר בעיניי היו למקשה אחת, מקצועית ואישית. "דיאלוג אותנטי", "רב-גיליות", "הפונקציה ההורית", החוויה הרגשית ועיכולה, "מציאות מרובת-פנים", "מעגל המראות הנושמות", השילוש המצמח: דיאלוג-משחק-יצירה, חשיבותן של פרידות ... אשמח לשיח עם רעיונותיי. מוזמנים להשתמש (לטובה), מתבקשים לצטט כמקובל. שיח פורה, צביקה

ריבוי פנים וניגודיות קיומית (הרצאה)

ריבוי-פנים וניגודיות קיומית במציאות הקבוצה

צבי עמלי

בהתאמה לנושא ובהתאם לאופיי, תישא שיחה זו אופי מעורב: שיטתי, אקלקטי ואסוציאטיבי גם יחד. מי ייתן ופניה השונים יתאימו לפניכם. באכסניה זו[1], אני נוהג לעתים לפתוח בדבר תורה. ומצטדק טרם דברי שאינני תלמיד חכם וכל שגגה שתיפול שלי היא ובתום לב נפלה.

אמר רב כהנא: סנהדרי שראו כולן לחובה, פוטרין אותו.

כאשר כל חכמי הסנהדרין מסכימים ביניהם שהנאשם חייב בדין - אין להרוג אותו. מתמיה. כיצד בארו זאת החכמים?

שאל משה את האל "היאך היא ההלכה", ענה לו "אחרי רבים להטות", כלומר, על-פי דעת הרוב. אם דעת הרוב לזיכוי, יזכו; ואם דעת הרוב לחייב, יחייבו. כלומר, ללא מחלוקת וללא דעות לכאן ולכאן, ללא בחינה מדוקדקת של "מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור", ללא דברי זכות לצד דברי חובה, לא יצא פסק דין מרשיע. ההחלטה תושלם רק לאחר מריבת הדעות השונות והסותרות והחלטת הרוב. ניתן לומר, השלם ללא ריבוי חלקיו הנוגדים אינו שלם.

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נ''ד, י''ג) , אל תקרי (אל תקרא) בניך, אלא, בוניך.

תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ס''ד, עמוד א'

אומר הרב אברהם יצחק הכהן קוק[2]: טועים אלה החושבים, שהשלום העולמי יבנה על צביון אחד בדעות ובתכונות. כשצופים בתלמידי חכמים החוקרים בחכמה ודעת תורה, ורואים כי על ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת ולהפך מן השלום. ... אך באמת לא כך הדבר, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתגלו כל הצדדים וכל השיטות, ויתברר איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו. ואדרבא, גם עניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצועות החלוקים, דווקא על ידם יראה אור האמת... על כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק עניינים, בזה הם מרבים שלום... כי כולם יכירו שהכל, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם... המה כולם לימודי ה', ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ה' ואור אמיתו...

מתוך: "עולת ראי''ה", פירוש לסידור של הרב אברהם יצחק הכהן קוק

נעסוק היום בפנים. בפנים, בריבוי-פנים ובניגודיות הטבועה בקיומנו כחלק מריבוי-הפנים של המציאות האנושית. ננסה יחדיו להביא שיח זה גם אל פתח ביתם של העוסקים בקבוצות.

הנושא שבחרתי החזיר לי מיד כגמולי על הבחירה בו, ולימד אותי פרק חוויתי בריבוי-פנים ובניגודיות קיומית. הוא מרתק ומרגש בעושר מורכבותו, הוא מתעתע בטריוויאליות שלו והוא יכול לבלבל ולעייף, עד שנפשך מוכנה לוותר על כל העושר המובטח בארצות ריבוי-הפנים ומבקשת מנוחה ושמחה להסתפק בפשטות.

ככה זה אנחנו, בני-אדם. רוצים להיות עשירים ללא מאמץ. מאושרים ללא כאב החיפוש. יודעים ללא מחשבה. אבל בהתחלות, אנו עדיין מלאי כוח והתלהבות. אנסה לנצל את הרגעים הללו ואתם העמידו לפחות פנים שריבוי-פנים הוא נושא מרתק. המסכה והפנים אינן כה רחוקות זו מזו.

[הביטו אל פניו של מישהו הנמצא כאן לצדכם, והקשיבו, תוך כדי מבט אל פניו של האחר, לכמה משפטים]

"אני שואל את עצמי אם אפשר לדבר על מבט הפונה אל עבר הפנים," אומר אחד הפילוסופים, "שכן המבט כמוהו כידיעה וכתפיסה. ... כאשר אתה רואה אף, עיניים, מצח וסנטר, אתה יכול לתאר אותם, אזי אתה פונה אל האחר כמו אל אובייקט. האופן הטוב ביותר להיפגש עם האחר הוא לא לשים לב לצבע עיניו! כאשר אתה מתבונן בצבע העיניים, אין אתה שרוי ביחס חברתי עם האחר... אלא ייחודן של הפנים נעוץ במה שאינו יכול להצטמצם לכדי תפיסה". [ההדגשות שלי]

"אני נוטה לחשוב שהגישה לפנים היא מעיקרה אתית", אומר לוינס לבן-שיחו: הפנים מדברות. "הפנים אוסרות עלינו להרוג".

לוינס מדגיש את תמימות הפנים, את עירומן, את היותן ללא הגנה, "חשופות ומאוימות, כביכול מגרות אותנו למעשה אלימות". הנה אנו פוגשים את הניגודיות הקיומית: פנים חסרות הגנה, מגרות לתקוף ובו בזמן מדברות אלינו באמירה לא תרצח!. הניגודיות הזו מדגימה בפנינו כי לפנים כשלעצמן יש שתי פנים: מחד גיסא, שתיקה, חולשה ופגיעות ומאידך גיסא כוח אמירה ואפשרות ציווי. המביט בפנים יכול, גם הוא, לפגוש מצד אחד, את הדחף לתקוף ויכול מצד שני, לבחור נטילת אחריות של דאגה ושמירה על הזולת.

[האם תסכימו לקום ולהתקבץ במעגלים בני חמישה עד שמונה איש ולהאזין לפסקה הבאה?]

הקבוצה היא מציאות מרובת-פנים המקפלת בתוכה מציאויות מרובות-פנים. מעגל של בעלי פנים המתייחסים זה אל זה; מביטים זה בזה ומשיחים: כל אחד עם עצמו והאחד עם רעותו. לכל אחד מחברי הקבוצה פנים שונים (ומשתנים) וכל אחד מחברי הקבוצה מסתיר פנים, מגלה פנים ומעמיד פנים מפני ובפני עצמו ומפני ובפני האחר.

לכל אדם פנים הניבטים החוצה. פרצופו ומבעיו, והעיניים והמבט. עיניים שהן, יש אומרים, חלון אל הנפש. חלון פתוח? חלון וילון? חלון מתריס? לכל אדם, בתוכו, פנים וחלקי פנים המנהלים שיח פנימי. שיח זה צובע את המציאות ואת פני הנמצאים מולו ונצבע ביחסיו עם המצויים אתו, לצדו, מאחוריו ומולו. הקבוצה היא על-כן מעגל של מראות, היוצר ריבוי-פנים של השתקפויות ופרשנויות. הזיכרון והצִפייה, המצויים בעולמנו הפנימי והצבועים בגווני החוויות, המשאלות והפחדים, מאוכלסים בפנים של אחרים משמעותיים מן העבר ומן העתיד. גם פנים אלה הם חלק מן המציאות מרובת-הפנים בקבוצה.

המציאות מרובת-הפנים בקבוצה נמצאת בתנועת השתנות מתמדת. מציאות זו אינה סטאטית, לא על ציר הזמן ולא על פני מישורי המרחב. הפנים (המוסתרים, המתגלים והמוסווים) ויחסיהם (המוסתרים, המתגלים והמוסווים) משתנים עם השתנות המיקום והזימון בעולמות הפנימיים של חברי הקבוצה אל מול השתנות המקומות והזמנים במציאות החיצונית ומול זולתיהם. במילים אחרות, בקבוצה משתנה המציאות ותכניה כל העת ומול פנינו המשתנים נעים אחרים בעלי פנים ויחסים מרובים ומשתנים כמוני וכמוך.

מטרות-העל של שיחתי:

להאיר את פוריות המושגים ריבוי-הפנים וניגודיות קיומית כאמצעי לטיפוח תהליכי חשיבה, למידה וצמיחה; להציע את העמדה של ריבוי-פנים וניגודיות קיומית כמטרה ראויה, המולידה רגעי חוויה של עושר ואושר;

ולהציג את ריבוי-הפנים ואת הניגודיות כמהות קיומית, אשר הכרתה וההכרה בה היא חלק מן הבחירה והאחריות המוטלת על מי שחותר למימוש מלוא האנושי שבו בזולתו.

המטרה המעשית של שיחתי:

להציע את פוריות המושגים ריבוי-פנים וניגודיות קיומית כאמצעי, כמטרה וכמהות קיומית אנושית לעוסקים בהנחית קבוצות, שהרי כבר בחרו, מדעת ומבלי דעת, בריבוי של פנים וקולות בעצם הליכתם אל עולם הקבוצות. ולכך אשוב בהמשך דברי.

הדיאלוג הוא המרחב והזמן בו יכולות מטרות אלה להתגשם.

ריבוי פנים

קבוצת קריאה (רעיון שהוא גם מעשי)

לפני שנים אחדות, ישבנו ארבעה חברים והגינו רעיון למפגש חברי שיישא אופי אחר משהכרנו. קבענו כללים מעטים: כל אחד מזמין שני חברים. אם למישהו מאתנו יש התנגדות למי מהמוזמנים, התנגדותו תכובד. כל מוזמן מתבקש להביא דבר-מה לאכול וטקסט, מכל סוג שהוא, שהיה רוצה לקרוא באוזני המשתתפים. לשיחה אין מנחה. לאחר שראשון המשתתפים פותח וקורא את הטקסט שבחר, מתפתחת שיחה חופשית, עד אשר משתתף נוסף מחליט לקרוא את הקטע שהביא עמו. כך נמשכת השיחה עד קריאת אחרון הטקסטים. עד היום התקיימו תריסר מפגשים, מרביתם חופשיים ומיעוטם הוקדש לנושא שנבחר וליום הולדת. המפגשים מרגשים, מרתקים ומזמנים, כדברי המשוררת, "שוני מרהיב" וחוויה של רגעי אחווה. במפגש האחרון, לדוגמא, התקיים הרצף הבא:

ד' קראה את "הגדת יום הכיפורים", סיפור שכתב חבר בקבוצה לזכר אמו ולכבוד אחותו. סיפור על יום הכיפורים שלו כאן, ויום הכיפורים שם, בתקופת השואה. כבר בתחילתו של הערב התפתחה שיחה מרגשת. בהמשכה קרא צ' מתוך "מותו של איוואן איליץ'" מאת טולסטוי" קטע קצר המתאר את תגובות עמיתיו של המת להסתלקותו ולמקום שפינה. ולאחריו, קרא קטע המתאר את הגילוי וההארה שהוליד הכאב הנורא של איוואן איליץ' רגע לפני מותו. בעקבות השיחה שהתגלגלה קראה א', קטע שלא תכננה לקרוא מתוך "גבר סנטימנטאלי", לחוויאר מארסיאס ("אחרית הדבר – מה שלא מומש"); אחר-כך הוסיפה את הקטע שבחרה מתוך אותו ספר. הקטעים עסקו באהבה ממומשת ושאינה ממומשת ובאפשרות לאהוב בחיים באופן שייתן משמעות למותנו. ר' קראה מתוך "מה שרציתם", מאת עגור שיף, קטע המתאר מפגש מורכב ולוהט בבית אבות, בין גבר הבא לבדוק היכן תשוכן אמו לבין אישה מושכת בת גילו, אשר מנהלת את הדיור המוגן, אליו מיועדת להגיע האם. נ' קראה שיר של אמיר גלבוע, "בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור". השיר, הנפתח במשפט "בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור", מסתיים במילים: "היכן אהיה אני כאשר נשימת ידיים ירוקה/ וקצרה שלי ושל הבא אחרי ישתלבו בַמֶשֶך הנושם של יְרוק העד". כאן עזב, טרם שקרא, אחד הנוכחים. הוא התנצל שעייף ועליו להשכים קום. מ' קרא את "קונטרבס" מתוך ספרו של דן צלקה, "ספר האלף-בית". צלקה פוגש בהולנד נגן קונטרבאס עני ומבודד משהו, אשר יכול היה לשנות את חייו לו היה מוכן לקבל כספי פיצויים מן הגרמנים. לבסוף, צלקה מטיח בו מילים קשות: "קל להחליף שנאה לאנושות בשנאה לגרמנים ורצח בהתאבדות". הנגן שותק ונראה כמי שפליאה ועלבון ממלאים אותו, ואילו צלקה מתייסר בשאלה מה הביא אותו לפרוץ באלימות כזו אל חידתו האינטימית של בן-שיחו השתקן. אני נזכרתי כי דן שימש לי "בייביסיטר" וכתב בביתנו, במטבח, את טיוטת ספרו הראשון. ה' קראה את שירה של זלדה "בלילה ההוא" מתוך "פנאי". "בלילה ההוא/ כאשר ישבתי לבדי בחצר/ הדוממת/ והתבוננתי אל הכוכבים – / החלטתי בלבי,/ כמעט נדרתי נדר – / להקדיש ערב-ערב/ רגע אחד,/ רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח./// נדמה/ שאין לך דבר קל מזה,/ פשוט מזה,/ בכל זאת לא קימתי/ את שבועתי/ לי. מדוע?". השיחה המשיכה לזרום. חלק מן הנוכחים עייף, חלק התעורר. משתתפת נוספת עזבה. עוד מעט כולנו נלך. י' חתם את מעגל הקוראים וקרא את "אקציה זהובה" מאת נתן יונתן. געגוע לפריחת הנעורים והשלמה (?) עם היותנו בני-תמותה. "אקציה זהובה שלי," פונה יונתן, "זהבך כמו אז על חולות נעוריך בשיגעון/ של יופי כאילו לא היו שרפות ושטפונות" ומסיים, "עוד מעט גם אני וגם את/ עוד מעט ונלך/ רק יופיך".

התכנים הנקראים והמשוחחים, בערב זה ובערבי הקריאה האחרים, מגלים את פני התרבות והחברה, את פני הכותבים ויותר מכל מאפשרים הכרות מתחדשת עם פני הנוכחים.

כמה התלבטתי כיצד לתאר בפניכם את ערב הקריאה. שהרי כל אחד מן המשתתפים היה מתארו אחרת.... זו הניגודיות הקיומית הטמונה במעשה התיעוד והעדות: לעולם אין העדות הדבר עצמו. ירבו העדים - ירבו פני המציאות המתוארת, אך אם אין עסקינן בפלילים ובדיני ראיות, הרי ככל שירבו העדים נתקרב אל האמת הבלתי מושגת.

אני ממליץ לכם לנסות קבוצת קריאה-שיחה בהשראת הרעיון שלנו. מפגש של פנים מתרבים.

לפני שנים רבות הרבה יותר, התקיים ערב דומה ושונה. חבורת גברים התקבצה לחגוג בביתו של משורר, אשר אך עתה זכה בפרס על יצירה דרמטית שכתב. הם הסבו לאכול ולשתות ולהאזין למוסיקה. לאחר זמן שחלף הציע מי מהם כי יקדישו את שיחתם לדון באהבה. הנוכחים אימצו את ההצעה. אפשר שמנחי קבוצות ישמחו לעקוב אחר התפתחות התכנים והיחסים בקרב החבורה. שיחה זו תועדה ופרוטוקול מפורט, אם כי בעייתי משהו, אוכל להעמיד לרשותכם עם תום הערב. האהבה זכתה בשיחה לנקודות ראות שונות, סותרות ומשלימות. יש אומרים כי שיאה של השיחה היה בסיפורו של מיתוס קדום וציורי, מסעיר את הדמיון, יש אומרים ששיאה של השיחה היה בהבנת עומקה ואופקיה של האהבה המופשטת, ויש אומרים כי רגעיה המרגשים של השיחה היו בעת וידוי שהתרחש "כאן ועכשיו" בקבוצה אודות אהבת גבר לגבר. מנחה קבוצות ותיק אמר לי בקריצה כי רגע השיא היה כאשר הגיע תורו של א', איש המילים והעידון, החותר לאהבה רוחנית שמעבר לגוף, והוא נתקף בשיהוק "פרוידיאני" כה עז , עד שנאלץ לפנות את מקומו לרופא שבחבורה.

דומני שהקוראים בפרוטוקול יוכלו להיווכח כיצד חוויה אנושית בסיסית ומושג השגור חדשות לבקרים על לשוננו מקבל פנים רבות. יש מי שיאמר כי ריבוי-פנים זה מתפלסף או מבלבל ומטעה; יש מי שיאמר, כפי שהזכרנו, כי השוני הזה מרהיב, ויש מי שיעצור ויאמר, עכשיו, משהונחה השאלה של האהבה לפתחי הרי עד שלא אדון בה עם עצמי ועם חברי, כיצד אדע שלא למדתי די?

אגב, למרות שחבורת המשוחחים הייתה על טהרת המין הגברי, ס', הבולט שבדוברים, ציטט דעותיה של אישה. הוא פיתח את רעיונותיה באופן שהאפיל מעט על דברי הנוכחים האחרים. ס' כבר אינו בין החיים ומצער להשלים עם העובדה שלא הותיר אחריו שום כתב יד. אנו יודעים פרטים על חייו ועל השקפת עולמו בעיקר מארבעה אנשים שכתבו אודותיו. אחד מהם כלל לא זכה להכירו פנים אל פנים, אחד היה תלמידו-מעריצו המוכשר, אחד בז לו ועשאו ללעג ולשנינה בפרהסיה, ואחד היה מאהבו הנכזב.

אחרים האירו את דמותו מזוויות אחרות וסיפרו כי פיסל בשיש עבודה בשם "החסודות הלבושות" שהוצגה בחוצות הבירה, כי היה לוחם אמיץ בצבא ובקרב בו נאלץ לסגת עשה את הדרך בהליכה לאחור, כדי להישאר פנים אל פנים מול האויב, שנשא שתי נשים, שהוליד שלושה ילדים, שיכול היה באותה מידה של חשק לשתות או שלא לשתות אלכוהול ולמרות ששתה בהזדמנויות רבות מעולם לא ראוהו שיכור, שידע מהי אהבת גברים צעירים אך לא התפתה לשכב עמם. בית משפט שגזר את עונשו למות קבע כי שִחֵת את לב הדור הצעיר וכפר בעקרי האמונה הדתית.

יכולים אנו לומר כי אלה עדויות סותרות שמַרבות את אי-הידיעה על הידיעה. יכולים אנו לפסול את מהימנות העדים על שום שהם לוקים בריחוק יתר מן הדמות (זה לא הכירו וזה שנאו) או בקרבת יתר אליה (זה השתוקק אליו וזה העריצו), אך יכולים אנו גם לראות בריבוי-הפנים הזה ברכה, שהוא מאיר פנים שונים של דמות מרובת פנים. סוקרטס. אמיתות תמונתו- אמת יחסית, ואולי דווקא ריבוי פניה מקרבנו לתמונה שלמה יותר. ודאי לתמונה עשירה ומעוררת מחשבה. והרי ככלות הכל, איננו שופטים ופרקליטים. הפרוטוקול של "המשתה" נכתב על-ידי אפלטון ותורגם לעברית בגרסאות אחדות. אתם מוזמנים לקוראו מזווית-ראיה של מנחי קבוצות.

אמרתי, קודם לכן, כי הקבוצה היא מציאות משתנה מרובת-פנים המקפלת בתוכה מציאויות מרובות-פנים, משתנות. מעגל של בעלי פנים המנהלים שיח, כל אחד עם עצמו והאחד עם רעותו. לכל אחד מחברי הקבוצה פנים שונים (ומשתנים) וכל אחד מחברי הקבוצה מסתיר פנים, מגלה פנים ומעמיד פנים מפני ובפני עצמו ומפני ובפני האחר.

כל קבוצה, כל חבר קבוצה, כל חוויה או נושא העולים בקבוצה, יכולים לזכות להתייחסות מרובת פנים....

גם המנחה מצוי במעגל ריבוי-הפנים. אלה מכם המנחים קבוצות ודאי פגשו בדיוקנים שונים כפי שהשתקפתם בקרב חברים שונים בקבוצה. לצד השתקפותכם רבת הפנים בעיני חברי הקבוצה התגלו לכם, משך הזמן, גם פנים חדשים או נסתרים של עצמכם ואולי נולדו תובנות ביחס אליהם.

במהלך שנים של הנחיה שמעתי מחברי קבוצות שהנחיתי התייחסויות שונות כלפי:

קבלתי משוב על יכולת הכלה ועל אורך רוח, על הבחנה בפרטים ועל ראיה של נץ. על זיכרון אכפתי וזיכרון רודפני. היו שהצביעו על עדינות או עדינות-יתר והיו שהצביעו על חדות או על חדות יתרה. האירו את דמותי כאדם רציני, נבון, מצחיק, כחנון וכיורם, כתוקפני, כאטום, כגאוותן של פירושים. קבלתי משוב על התעללות ושימוש לרעה בכוחי כמנחה. חשתי שנוא ודחוי, נאהב ומחוזר ונתפסתי כמטיל אימה ומפתה. בעיני אחדים הייתי גברי (לטובה ולרעה) ובעיני אחרים נשי (לטובה ולרעה) והיה מי שהכיר לי תודה על שהייתי לו מזיגה נכונה של אבהות ואימהות. כדי להירגע עלי לסיים כאן, במשוב הנעים הזה, אך עלי להודות כי כולם צדקו במידת מה ואני מכיר להם תודה על הדחיפה והעידוד להמשיך ולהביט במראה כדי ללמוד את עצמי, גם אם לא תמיד חביבה עלי ההשתקפות. באנגלית פנים – FACE. משמעויות הפנים באנגלית הם כמו בעברית: פנים הם הפרצוף, החזית והצדדים השונים של הדבר וכן הפנייה בכיוון מסוים, אך באנגלית, פועל הפנים הוא גם להתייצב מול הדברים, להתמודד, לקבל את האמת והמציאות. ובכן, באנגלית הייתי אומר:

Face to face towards the group, breathing mirrors, in order to face my whole face with all its faces.

תרגום: פנים אל פנים מולכם, מראותי הנושמות, כדי להתייצב מול מלוא פניי על פניהן המרובות.

הקבוצה, אם כן, היא מעגל של מראות נושמות, היא מציאות מרובת-פנים מהיבטים אחדים:

§ מן ההיבט של פני האנשים, פני האדם הפרט – ריבוי הדמויות הנמצאות בקבוצה.

§ מן ההיבט של הנפש הדומה לרימון – ריבוי-הפנים והיחסים הפנימיים במציאות הנפשית של כל יחיד.

§ מן ההיבט של פנים אל פנים – ריבוי-הפנים והיחסים בין המשתתפים בקבוצה.

§ מן ההיבט של קהל אל קהל – ריבוי-הפנים של תת-קבוצות והיחסים ביניהם.

§ מן ההיבט של ריבוי-הפנים של הקבוצה כשלם (בין בעיני צופה מן הצד, בין בתפיסתם של חברי הקבוצה את הקבוצה).

§ מן היבט של ריבוי-הפנים של התכנים ושל כל תוכן כשלעצמו.

היבטים אלה מצויים בהשתנות מתמדת ובפרשנות מתמדת התורמות, כל אחת את חלקה, לריבוי-הפנים.

מאחר והמושג ריבוי-פנים הוא מרובה-פנים כשלעצמו, הרי בחינת המציאות הקבוצתית מבעד לעדשות השונות של המושג ריבוי-פנים תרבה את מורכבותה ועושרה של תמונה שהייתה מורכבת דיה עד כאן.

טרם אמנה 4 נקודות ראות של ריבוי-פנים, אציע לבחון את ההשערה כי אנשים הפונים לעסוק בקבוצות נמשכים אל ריבוי-פנים ולריבוי קולות. קרוב לודאי שהסיבות למשיכתם מגוונות, אך יתכן כי יש בם משאלה לפגוש במציאות החיצונית מורכבות ועושר המצויות גם בעולמם הפנימי הנפשי. משיכה למפגש עם ריבוי-פנים שיש בו לעתים עמימות וחוסר בהירות; שיש בו לעתים עושר ורבגוניות ושפע של אפשרויות, שיש בו לעתים סתירות וקונפליקטים; ושיש בו, אולי, ביטוי לפן הדיאלקטי של ההוויה האנושית, לניגודיות הקיומית שבין חיינו ותודעת מותנו, שבין רגעי אושר וכאב, שבין מלאות לריק. יתכן כי הפונים אל עיסוק בקבוצות נמשכים אל המורכבות הזו של ריבוי-פנים וקולות ומחפשים ליצור ולמצוא בה איים של פשטות רבה יותר, הרמוניה רבה יותר, אינטגרציה רבה יותר, וזאת כדי לשאוב כוחות לשוב אל התנועה המתמדת של החיים, הנעים בין קטבי הסדר ואי-הסדר, ההבנה והעמימות, הויתור והתקווה.

האם כמנחי קבוצות מצאתם בעצמכם משיכה כזו לנצֵח על שפע של קולות, להביאם לכלל מקהלה?

האם כמנחי קבוצות גיליתם כי שאיפה כזו יש לה טעם וצידוק ראויים ובה בעת סתירה אפשרית לצרכי הקבוצה?

והנה תוך שתיארתי את השערת הנטייה של העוסקים בקבוצות מניתי, כמעט בלי משים, ארבעה סוגים של ריבוי-פנים:

1. המון פנים של חוסר מובחנות, של אי-בהירות.

2. ריבוי-פנים של רבגוניות, עושר, שפע פלורליסטי.

3. ריבוי-פנים של סתירה, של היבטים מתנגשים וסותרים.

4. ריבוי-פנים דיאלקטי המבטא ניגודיות קיומית של תכונות ומצבים בהוויה האנושית.

סוגי ריבוי-הפנים

סוגי ריבוי-הפנים של חוסר מובחנות, רבגוניות, סתירה וניגודיות קיומית (וכמובן, הפרשנויות להם בעיני המתבונן) משמשים אמצעי להבנת המתרחש בקרב הפרט והקבוצה. תרגולם ותובנתם (באמצעות הדיאלוג הפנימי והחיצוני) היא מטרה בהתפתחות החשיבה והלמידה. הכרתם וההכרה בם הם חלק מהותי בקיומנו כבני-אדם ודרך למיצוי האנושי שבנו.

השיח, הדיאלוג בין האנשים בקבוצה, יכול לחקור את ריבוי-הפנים במציאויות השונות שלנו, לגשר על חלק הפיצולים, לאחות חלק הקרעים, לאפשר מיצויו של העושר, ליצור הכרות מעמיקה ומתחדשת ואחווה על בסיס קבלת הדמיון בינינו - השגור והמרגיע, השוני בינינו - המרהיב והמאיים, והניגודיות הקיומית המאמצת את כוחותינו ומפרה חיים. הקבוצה היא מקום של פנים.

↓ ריבוי-פנים ←	חוסר מובחנות	רבגוניות	סתירה	ניגודיות קיומית
פני האדם, הפרט
הנפש הרימונית
פנים אל פנים
קהל אל קהל
הקבוצה כשלם
התכנים
	ממדי ההשתנות המתמדת והפרשנות המתמדת

הלכה למעשה

אבל, כיצד עושים זאת הלכה למעשה?

אם לא עייפתם עדיין מריבוי-הפנים תוכלו לנבא כי התשובה לשאלה כיצד? היא מרובת פנים; ועל-פי סוגי ריבוי הפנים שמנינו נמצא תשובות עמומות, מגוונות, סותרות וכאלה המושתתות על ניגודיות מהותית, קיומית. גם אם עייפתם, המציאות נשארת מרובת-פנים וגם האפשרויות הפתוחות בפניכם: לנמנם, ללכת למחוזות אחרים או כמו הברון מינכהאוזן להרים עצמכם בשער ראשכם ולהישאר עמדי.

כיצד עושה זאת פיזיקאי המוטרד ממצבו החולה של הדיאלוג בעולם?

בסוג הדיאלוג שמציע דיויד בוהם[3], המטרה הראשית של השיחה אינה תקשורת שוטפת, אלא התבוננות ישירה בחסימות ובהתנגדויות לתקשורת – בתוכנו ובינינו. עלינו להיות מוכנים להעלות נושאים רציניים מספיק, היכולים לגרום לקשיים; ותוך שאנו משוחחים, עלינו לגייס ערנות ומודעות למתרחש בקרבנו ובינינו.

סוג מסוים זה של "דיאלוג" כוונתו ואתגרו שלא לחתור לגבור על בני-שיחנו. ואם כשלנו בכך ומצאנו עצמנו חותרים לניצחון, עלינו לחקור את הדבר. מאידך גיסא, גם אחדות-דעים פשוטה או הסכמה מהירה הן כשלון, שכן לא העמקנו די בתהליך או במודעות לעומד מאחוריו. זו גישה דיאלוגית של יצירת ריק ושל חקירה. יצירת מרחב פנוי, ריק מהנחות קבועות ובו אפשרות לחקור כל מיני דברים. זו הזמנה והצעה לחקירה, אך גם הצעה זו אינה סופית. גם עליה להיות פתוחה לחקירה. כלומר, אפילו חקירה אינה בהכרח המענה. המטרה משתנה באופן מתמיד ונובעת-זורמת מתוך המשמעות. עתים, אומר בוהם, נראה שאני שולל קיומה של מטרה לדיאלוג, עתים אני מחייב זאת; אך לעולם אף מטרה אינה קבועה. ואם היה צורך במטרה כדי לצאת לדרך, לא נאחז בה. מטרות נובעות-זורמות מתוך חשיבות הדברים ומתוך ערכם, וזאת אנו חוקרים. אנו מצפים לשינוי משמעות במהלך הלמידה ולכן מובן כי המטרה משתנה כל העת. במהלך השיחה מתעוררים בקבוצה רגשות של תסכול, כעס, זעם ושנאה ויוצרים משברים. רגשות אלה עוברים התמרה לחברות אימפרסונלית – לחשיבה בצוותא, לנטילת-חלק, כאילו גוף אחד יוצר מודעות משותפת. כך ייווצר לדעת בוהם שינוי תרבותי בקבוצה. הדיאלוג, אם כן, אינו מכוון ליישב דבר או להניב תוצר. אלא לחקור משמעות במשותף – התפיסה היצירתית של המשמעות – לחשוב ולהרגיש יחדיו. משמעות כאן היא ישות אקטיבית, ספונטאנית ומשנה צורה[4]. החוויה והלמידה של ריבוי פניה עומדת כאן במרכז השיח.

מה מציע פסיכואנליטיקאי של פרטים וקבוצות, הרואה עצמו שומר מסורת ומחדש?

החקירה הפסיכואנליטית ע"פ ווילפרד ביון אינה מעוניינת במה שקרה או במה שיקרה, אלא במתרחש כאן ועכשיו. לכל מפגש, על-כן, לא צריך שתהיה היסטוריה ולא עתיד. (ל'ידוע' אודות המטופל אין כל חשיבות. בין אם המטופל יודע אודות עצמו; בין אם המטפל יודע אודות המטופל; קל וחומר אם שניהם יודעים). חשיבות יש רק ללא-ידוע ולאינטואיציה הממתינה לו. בכל מפגש תתרחש התפתחות משלו. מתוך החשיכה ומתוך חוסר הצורה דבר-מה יגיח. לדבר הזה איכות של נוכחות או חסרת הסבר ולפתע פתאום נעלמת – כמו איכויות החלום. להתפתחות זו ממתין הפסיכואנליטיקאי ונכון לפרשה.

לכן ממליץ ביון למטפל לזנוח את הזיכרון והתשוקה. הזיכרון, בהגדרתו של ביון, הוא זמן העבר של התשוקה, כשם שהצפייה היא זמן העתיד של התשוקה. ביון מדגיש בהבהרות בסופו של הדיון כי הכלל "אל תזכור את מפגשי העבר!" אין פירושו אל תיזכר. פירושו אל תעשה מאמצי היזכרות מודעים ומכוונים. ואולם, אם מגיע לתודעתך, ללא הזמנה רעיון שלם או ניצבת לפניך תמונה חזותית, אזי הם אכן שייכים להתפתחות שבמפגש כאן ועכשיו ואיכותם, כמקורם, כשל החלום שנרקם באורח לא-מודע . הכלל השני קורא לפסיכואנליטיקאי להימנע מביקוש תוצאות (מתשוקה) לסיום המפגש (או לסיומו של פרק זמן מוגדר אחר). לא תוצאות של שינוי או החלמה, אף לא ביקוש של הבנה למתרחש. חשיבות ממשית במפגש יש רק ללא-ידוע ולהתגלותו מתוך האפילה באמצעות הידיעה האינטואיטיבית[5].

גם אצל ביון מתקיים הדיאלוג הפסיכואנליטי בסימן ריק וחקירה וגם כאן מפקידים עצמם המשתתפים בשיח בידי הזרימה של פן האחר, הן הפן האחר מן התודעה – הלא-מודע, שהוא הלא-אני הפנימי; והן הפן של האחר ממני, הזולת, הלא-אני החיצוני, המפַנה, גם הוא, מקום לפן הלא-מודע של עצמו, ללא-אני הפנימי שלו. זו חקירה אמיצה משותפת של ריבוי הפנים האחרים. חקירה זו מתנהלת בסימן הניגודיות הקיומית כאשר הריק מוליד תובנה; כאשר אי ההתכוונות של הפסיכואנליטיקאי מבטאה את כוונתו להיות באופן מלא עבור בן-שיחו; כאשר הניסיון לבטל את האיווי שלי מפנה מקום להיווצרות התשוקה של הזולת.

הדגמה מעניינת לפן הפרקטי, היורדת עד לרמת הטכניקה, מצאתי בהפתעה בגלישה באינטרנט.

רוברט הינשלווד, פסיכואנליטיקאי ואיש קבוצות כותב באינטרנט (!) בשנת 1996 על משמעות הפירוש כפי שלמד ממורו, הנרי עזריאל, גם הוא פסיכואנליטיקאי ואיש קבוצות מובהק. אומַר את הדברים במונחי קבוצה ולא כלשונם במונחי טיפול: יש חשיבות מכרעת לתגובה בקבוצה על פירוש או התערבות של המנחה. תגובת הקבוצה והמשתתפים חייבת להיות עיקרון מנחה לבחינה של המנחה האם פירושו "נכון"; כלומר, האם הוא מתאים ונוגע במקום משמעותי. השינוי באווירה הרגשית בקשר בין המנחה לבין הקבוצה ומשתתפיה בעקבות פירוש הוא המוקד המכריע בראייתו הבינוקולארית של המנחה (כדימויו של ביון). אין זאת, כמובן, הסכמה או דחייה של הפירוש, אלא התגובה הלא-מודעת, האסוציאטיבית לפירוש. עזריאל תיאר זאת כתנועה אל עבר יחסים מודחקים, מאיימים המִתְחיים בַיחסים האקטואליים, ביחסי ההעברה כאן ועכשיו. הדבר המעניין, אומר הינשלווד, וזה העושה בעיניו את הפסיכואנליזה לכה מרתקת, הוא שאם אנו מתעניינים בתגובה הלא-מודעת, הרי גם על התגובה לְזכוֹת בפירוש, אשר חייב גם הוא בהאזנה קשובה לתגובה האסוציאטיבית הלא-מודעת אליו וחוזר חלילה, עד אין-סוף.

רצף זה הוא אבן יסוד בפרקטיקה הפסיכואנליטית והוא דומה לבחינה אובייקטיבית; ובכל זאת הוא התנסות סובייקטיבית של שני הצדדים, של המנחה ושל חברי הקבוצה גם יחד. נאמן להיותו איש שיח ולטיב הדיאלוג שתיאר, פונה הינשלווד אל הגולשים ברשת ואומר: "אני סקרן לדעת מה דעתם של אנשים אשר חשבו יותר לעומק על זווית הראייה הזו את הפסיכואנליזה כ"מדע סובייקטיבי"? אני מעוניין מאוד בתגובות למסר זה; תגובות אשר יובילו ודאי לאסוציאציות מצדי... וכה הלאה).

קראתי ולא הבנתי בקריאה ראשונה – זה ריבוי-פנים מסוג חוסר בהירות. הבנתי בקריאה שנייה ושלישית – זה ריבוי-פנים מסוג רבגוניות. רבגוניות בתפיסת הפסיכואנליזה ועושר בהיכרותי המתחדשת עם פניהם של מחברים החביבים עלי, עזריאל והינשלווד. פיצול הקשב של המנחה פנימה והחוצה; אי-התאמה בין תגובה של הסכמה או דחייה לפירוש המנחה לבין השינוי הרגשי הלא-מודע ביחסים עם המנחה – זה ריבוי-פנים מן הסוג השלישי, ריבוי-פנים של סתירות. הקשבה סופית ואין-סופית, פירוש נכון ופירוש מוטעה, "מדע סובייקטיבי" – ריבוי-פנים של ניגודיות קיומית.

לקראת סיום

אני טוען השכם והערב כי מנחי קבוצות הם בראש ובראשונה אנשי שיח. מקיימים דיאלוג פנימי ודיאלוג עם הזולת ומאפשרים לחברים בקבוצה לנהל דיאלוג פנימי ולקיים שיח חי בינם לבין עצמם. הנה אסיים, אם כן, בשיח נבונים ובהמיית משוררת. ראשית, דיאלוג קצר המתנהל בין בראיין מגי, מחבר הספר "הפילוסופים הגדולים", לבין מיילס ברנייט, מומחה לכתבי אפלטון.

מגי: אתה ידוע כמומחה לאחד מן הדיאלוגים המאוחרים, תיאיטיטוס. למה אתה מתעניין בו במיוחד?

ברנייט: מכיוון שאני מוצא אותו מלהיב עד בלי די, ומעולם לא ירדתי לעומקו עד תום - בכל פעם שאני חוזר אליו נדמה לי שיש עוד מה לגלות...

מ: במה הוא עוסק?

ב: השאלה היא "מהי הידיעה?" ... מוצעות בו שלוש תשובות: ידיעה היא תפיסה חושית, ידיעה היא סברה נכונה, ידיעה היא סברה נכונה מלווה בהנמקה. כל אחת מן התשובות מנופצת בסגנון סוקראטי אמיתי. בסופו של הדיאלוג לא מספרים לנו מהי ידיעה לפי דעתו של אפלטון, אבל למדנו כל כך הרבה על הבעיה ועל הסתעפויותיה, שאין אנו חשים מופסדים, אלא דווקא עשירים יותר.

מ: עד עצם היום הזה אין תמימות דעים לגבי טבעה המדויק של הידיעה; אבל אני מניח שההשקפה הקרובה ביותר למשהו המקובל על הכלל דומה מאד למה שאמרת זה עתה; הסברות שאפשר להחשיב אותן בגדר ידיעה צריכות לנבוע, בסופו של דבר, מתפיסת החושים, אבל גם הכרחי שנוכל לספק להן צידוק תבוני.

ב: אה! סיפקת עכשיו פתרון מעניין לבעיה שלא באה על פתרונה בסוף הדיאלוג, לאחר שכל התשובות הופרכו בזו אחר זו. סוקראטס הפריך את ההנחה שידיעה היא תפיסה חושית, הוא הפריך את ההנחה שידיעה היא סברה נכונה, והפריך את ההנחה שידיעה היא סברה נכונה מלווה בהנמקה. ועכשיו אתה בא ומציע שאולי ביכולתנו להגדיר את הידיעה על ידי צירוף כל שלוש ההגדרות הנפרדות יחד, כך שתהיה לנו תיאוריה על הידיעה שתספק את הגדרת הידיעה. תשובה כזאת תתאים ביותר לסוג זה של דיאלוג - להציע הגדרה משלך במונחים של מה שלמדת מן הדיאלוג[6].

מיילס ברנייט מגלה פנים חדשות כל אימת שהוא חוזר לקרוא באותו טקסט. בראיין מגי יוצר תוך כדי דו-שיח תשובה לשאלה שלא נענתה בטקסט ותשובתו היא פרי גרסאות שונות שכל אחת מהן נסתרה והופרכה. זו חדוות השכל. זו הבנת הנחווה, הבנת החוויה של הידיעה. ואיה ניגודה המהותי, חווית המשמעותי, המובן?

סיום

אמרה המשוררת: "לכל איש יש שם" ופרטה שמות רבים המתכנסים לשם אחד, פנים רבים המתבטאים בצלם יחיד. אם לתרגם את שמותיה לפנים ישמעו מילותיה כך:

לכל איש יש פנים שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש פנים שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג

לכל איש יש פנים שנתנו לו ההרים ונתנו לו כתליו

לכל איש יש פנים שנתנו לו המזלות ונתנו לו שכניו

לכל איש יש פנים שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש פנים שנתנו לו שונאיו ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש פנים שנתנו לו חגיו ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש פנים שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש פנים שנתן לו הים ונתן לו מותו.

על-פי לכל איש יש שם מאת זלדה

תודה שהבטתם בדברי ונתתם לי פנים.

↓ ריבוי-פנים ←	חוסר מובחנות	רבגוניות	סתירה	ניגודיות קיומית
פני האדם, הפרט
הנפש הרימונית
פנים אל פנים
קהל אל קהל
הקבוצה כשלם
התכנים
	ממדי ההשתנות המתמדת והפרשנות המתמדת